ביקורת: Persona 5 יגנוב לכם את הלב ואת הזמן
סדרת Persona מסתובבת כאן כבר 20 שנה וגילוי נאות – אף פעם לא שיחקתי באף אחד ממשחקי Shin Megami Tensei או Persona. פרסונה 5 הצליח להמחיש לי כמה פספסתי.
המשחק שוחרר אקסקלוסיבית ל-Playstation 3 ו-Playstation 4 ביפן בספטמבר של 2016 ובשאר העולם (בגרסה מדובבת ומתורגמת) ב-4 לאפריל לאחר מספר דחיות והעלילה הראשית תכניס אתכם לנעליו של נער רגיל בתיכון, שלאחר שהציל נערה מתקיפה מינית – הואשם הוא עצמו בתקיפה לאחר תביעה של אותו אדם נבזי.
מה שמוביל אותו לשנה על תנאי בטוקיו שם הוא אמור להתנהג כמו תלמיד רגיל ולא לעשות צרות. כל המשחק תעשו בדיוק את זה. הא ויש את הקטע הממש (לא) מזערי של לגנוב לבבות של מבוגרים רעים. איך זה מסתדר? למען האמת, טוב מאוד.
הסיפור סוחף מהרגע הראשון
(זהירות ספוילרים!) פרסונה 5 מתחיל בבום, אנחנו בנעליו של גיבורינו (לא צוין שמו עד עכשיו כי השם הוא לגמרי לבחירת השחקן, אגב) בשוד במה שנראה כמו קזינו בטוקיו, קופצים מנברשת לנברשת בלי להבין יותר מדיי מה קורה סביבנו המשחק מתחיל להסביר לנו את המכניקות הבסיסיות ביותר ומציג לנו בפעם הראשונה את תפריט הקרב המגניב ביותר שאי פעם ראיתי במשחק מבוסס תורות, לפני שאנחנו זוכים להעמיק בו יותר מדיי הקרב נגמר ואנחנו ממשיכים בדרך המילוט.
בחוץ מחכות כבר המון ניידות ונאמר לנו שאחד מצוות ה-Phantom Thieves שלנו, הלשין על פעולות הצוות לרשויות. הדקות הבאות מכניסות את השחקן לעולם האפל של המשחק עם סטירה רצינית (תרתי משמע), ובדקות האלו נהיו עדים לאלימות משטרתית דיי חריפה כלפי נער בתיכון עם פנים חבולות בחדר חקירות אפל. לאחר מספר דקות כאלו של חוסר הבנה טוטאלי, המשחק יחזיר אותנו שנה אחורה, לימינו הראשונים בטוקיו, ומשם לאט לאט המשחק מתחיל להיפתח, למעשה, רוב השעות הראשונות הן בעיקר סיפור עם קפיצות קטנות לעולם הרצונות המעוותים של מורה סוטה ונצלן, כדי ללמוד עוד על העולם הזה.
בשעות האלו המשחק מסביר את רוב המכניקות ומה שיש לדעת במשחק בצורה שמשתלבת בצורה נפלאה עם הסיפור ולא תוביל את השחקן להרגשה שהוא פשוט בסדרה ארוכה של הדרכה.
השעות הראשונות של המשחק מונעות כמו שציינתי למעלה, על ידי ארמון הרצונות המעוותים של אחד המורים בבית הספר התיכון של גיבורינו, המורה שנקרא קמושידה הוא מדליסט אולימפי לשעבר שכיום מאמן קבוצת כדור-עף בבית ספר, הוא נאהד בקרב המקומיים וההצלחה שלו גורמת לו לרצות הרבה מעבר לרגיל, מה שגורם לכך שהוא מתייחס לכל שחקניו בקבוצה שהוא מאמן כעבדים, ומתעלל בהם קשות פיזית ונפשית, לצד הטרדות מיניות כלפי בנות הקבוצה ומניפולציות זולות וקשות שגובלות בנושאים נורא קשים שלעתים רחוקות נוגעים בהם בגיימינג (אונס, לדוגמא).
כולם יודעים מה קמושידה עושה, אבל אף אחד לא עושה כלום כדי לעצור את זה, לא התלמידים, לא ההורים, לא הרשויות שיודעות הכל. לכן, גיבורינו שקיבל מתנה מסתורית בצורת אפליקציה בפלאפון שמאפשרת לו להיכנס לעולם המקביל שבנוי מרצונות אפלים, מחליט לשים לזה סוף.
במהלך ההכנות והלמידה על העולם המשונה, הוא מכיר מספר חברים שילוו אותו במהלך המשחק. הראשון הוא מורגאנה – חתול בעל יכולת לדבר לגיבורינו וחבריו בעלי היכולות, וכמובן להילחם בעולם האפל, הוא לא זוכר איך הוא הגיע למצב שהוא חתול, מי הוא ומאיפה הוא בא, אבל הוא המקור למידע בקשר לכל עולם הרצונות האפלים. אחריו מכירים את ריוג'י סאקאמוטו – בחור חמום מוח בגילו של גיבורינו, פרחח בלונדיני שמרבה לקלל ולהבריז משיעורי בית הספר ולא נאהד יותר מדיי על ידי מורי ותלמידי בית הספר עקב נסיבות בחייו.
ואן טאקאמקי – נערה בכיתה של גיבורינו, בלונדינית יפה שחולמת על קריירת דוגמנות ושובת הלבבות של החבורה. כולם ביחד רוצים לנקום בקמושידה מסיבותיהם, והם מחליטים לגנוב את ליבו דרך ארמון הרצונות המעוותים שלו.
אבל איך? בעזרת הפרסונות שלהם, לחבורה שלנו יש יכולת מיוחדת, זאת אומרת, יש להם את היכולת לשנות את העולם האמיתי דרך העולם המקביל. לכל אחד מגיבורינו יש פרסונה – אישיות נוספת שלא קשורה למגדר או למראה של האדם, אלה לתכונות הפנימיות ביותר שלו.
אני לא ארחיב על הפרסונות כדי להימנע מספוילרים מיותרים. אבל אני אציין שהרגעים בהם הדמויות מגלות את הפרסונה שלהם אלו רגעים מדהימים, כדי לזמן את הפרסונה הם צריכים להוריד את המסכה שלהם (שבעולם המקביל היא כמו איבר בגוף, בקיצור, יש דם – טירוף יפני טיפוסי) ולחשוף את פרצופם האמיתי, הסמליות הקסומה פה לא יכולה שלא להפוך את הרגעים האלו לרגעים מדהימים, ואכן הם כך. בכל פעם מחדש הרגעים האלו אפיים ביותר ובצדק, והם נעשים בצורה פנומנלית שמוסיפה המון לאותה דמות.
אז מה זה בעצם העולם המקביל?
הארמונות הם אפשר לומר, חמישים אחוז מהמשחק בצורה אקטיבית וכמעט 80 אחוז (מהמשחק שלי לפחות) אם גם מחשיבים את ההכנות לכל אחד מהם. מה שמוכר בעולם הגיימינג יותר כ-Dungeons נקרא בפרסונה 5 ארמונות (Palaces) והם בעצם איך שאותו רשע מרושע רואה את העולם, נחזור למר. קמושידה המורה הסוטה – בעולם שלו הוא רואה את עצמו כמלך ואת בית הספר כממלכה שלו (לא ארחיב יותר מדיי כדי לא להרוס כלום).
בכל ארמון יש אוצר שהוא בעצם כל הרצונות הרעים של אותו אדם רשע, ואותו חייב לגנוב. הארמונות בפרסונה 5 עוצבו כולם על ידי המפתחים (בניגוד לפרסונה 4 שם ה-Dungeons נוצרו בצורה רנדומלית). והמחשבה שהושקעה היא אדירה.
עולם של ארמונות
כל אחד מהארמונות מעוצב בצורה יוצאת מן הכלל ושונה לגמרי מהארמון שבא לפניו ולגלות עוד ועוד מהארמונות זה אחד הדברים היותר מתגמלים שחוויתי במשחקים מהסוג הזה, עם מלכודות ותיבות אוצר שנמצאות בכל מני פינות בארמון שלא תמיד קל להגיע אליהם. הפאזלים בארמונות לא קשים מדיי אבל לעתים יכולים לגרום לכמה דקות של מחשבה. בין פאזל לפאזל ודלת לדלת נצטרך לפלס דרכנו בהמון האויבים ממחסה למחסה ולהלחם בחלקם במכניקת הקרב בתורות הפנומנלית של המשחק שעליה נדבר בהרחבה בהמשך הביקורת.
לצד הארמונות שמייצגים בעצם את הסיפור הראשי, יש את ה-Mementos – לא לכל אחד יש ארמון של רצונות מעוותים בראש, אלא רק לאנשים שאצלם הרצונות המעוותים ממש ממש חזקים, כאילו, ממש חזקים. לכל שאר העולם יש את ה-Mementos.
זה קורה ברכבת התחתית וזה, בניגוד לארמונות, כן נוצר רנדומלית במהלך הטיולים שם. לעתים החבורה תתבקש ללכת לשם ולטפל בבעיות יותר קטנות, כמו בריון בבית הספר או סטוקר שרודף אחרי האקסית שלו באובססיביות יתרה. כל זה דרך ה-Phan-site (צירף של Phantom Thieves ו-Fan Site) שם מעריצים של הגנבים הגיבורים שלנו כותבים להם על בעיות היום-יום שלהם בתקווה שגיבוריהם יעזרו להם.
גם הם, חוויה נחמדה ומתגמלת, אך הרבה פחות אינטנסיבית מזאת של הארמונות, וניתן להבין למה, בסך הכל כפעילות צד ה-Mementos מספקים חוויה מעולה וקרבות מהנים עם כל ה-Mini bosses שנתקל בהם.
בעיה שיש לדבר עלייה זו בעיית השמירות, בקלות ניתן לאבד 40 דקות של התקדמות בטעות אחת קטנה בקרב. זה משהו שנובע משטחים אפורים בהם אין Safe Rooms – המקומות היחידים בארמונות שם ניתן לשמור את ההתקדמות. וזה עלול להוביל לתסכול ובאסה, יש בזה את העניין המאתגר כמובן, והוא מכובד, אך אפשר היה להיות קצת פחות קשוחים עם השחקנים. זה לא משהו שהורס את המשחק או שובר אותו, אך היה נחמד לראות קצת יותר Checkpoints לאורך הדרך.
מערכת הקרב – קרב בתורות מעולם לא היה מהנה יותר
כולנו מכירים מערכות קרב בתורות בגיימינג בעיקר ממשחקים בפרופיל גבוה יותר כמו פוקימון ו-Final Fantasy, עם זאת, אני אישית אף פעם לא התחברתי לזה יותר מדיי. ועם יד הלב אני יכול לומר שבפרסונה 5 זה נעשה בצורה הכי טובה שאפשר.
מערכת הקרב של פרסונה היא מדהימה. היא משלבת גם נגישות וידידותיות לשחקנים חדשים דרך תפריט מדהים, נגיש ואחד כזה שכיף לתמרן בו וגם קושי ואתגר לשחקנים היותר מנוסים בדרגת הקושי הקשה יותר במשחק (או לחדשים האמיצים).
כמו בכל משחק RPG שמכבד את עצמו, יש את מד ה-HP ו-SP (מד לחיים, ומד לסקילים) שעליהם יש לשמור בקנאות, והם בעצם יכתיבו את קצב הקרב. לכל אחד מהחבורה יש את הפרסונה שלו, ולכל פרסונה יש נקודות חוזקה ותורפה מה שמצריך תכנון מראש ושימוש נכון ביכולות העומדות לרשות השחקן.
כל מערכת הקרב בנויה על ניסוי וטעייה, המטרה הסופית היא לדעת לנצל עד תום את כל חולשות האויבים ולסיים את הקרב לפני שלאויב יש הזדמנות בכלל לתקוף, זאת כמובן תוך ניצול SP מינימלי, כדי לא לבזבז מצרך כל-כך חשוב וקשה להשגה בעולם המקביל. גם האויבים, כמו הגיבורים, הם פרסונות, ולכן גם להם יש חולשות שאם תנצלו תקבלו עוד תור כשהאויב על ברכיו.
תורידו את כל האויבים בשימוש בנקודות התורפה שלהם? תוכלו לסיים את העבודה עם "All out-attack" התקפה חזקה של כל החבורה שבדר"כ מסיימת את חיי כל האויבים עם מסך סיום מגניב ברמות. או שאם אתם בעד פרחים בקנה, תוכלו לדבר עם האויב ולהגיע לפשרה. האופציה הראשונה והחשובה ביותר היא לבקש את כוחו, מה שיוביל לדו שיח בן 2 שאלות, אם האויב יתרצה, תקבלו את הפרסונה לארסנל שלכם ותוכלו להשתמש בו בקרבות. אופציות נוספות הן לבקש כסף או חפץ, שזה מה שאפשר לבקש במידה וכבר יש לכם את אותה הפרסונה בארסנל.
בגלל עניין הניסוי וטעייה, המשחק הופך מאתגר כל פעם שפוגשים באויב חדש, וצריך לנסות כמה שיותר בתור אחד ולהיזהר ממוות בתור של אותו אויב, הרי אנחנו עדיין לא לגמרי יודעים מה היכולות שלו. ואם בטעות ימות גיבורינו, נחזור כמה דקות אחורה ל-safe room האחרון, מניסיון – זה לא נעים.
עם הזמן, התפתחה אצלי אינטואיציה מסוימת לגבי חולשה של אויבים לפי המראה שלהם או הכוח שלהם, וכשהאינטואציה מתבררת כנכונה בהמשך המשחק, זה מתגמל מאוד ומעניק הרגשה של הישג והצלחה, שלא חוויתי בשום משחק בסגנון קודם. בנוסף לחולשות האויב, יש הרבה משתנים נוספים, כמו שילוב של 2 אלמנטים כדי ליצור התקפה חזקה וטכנית, זאת אומרת – אם אויב עולה בלהבות, אפשר לתקוף אותו עם רוח וזה יוביל למכה חזקה יותר מכל המכות הרגילות. המורכבות שהצליחו להכניס במערכת פשוטה למראה עין, מדהימה. והיא ראויה לשבח.
קרבות בוסים
קרבות הבוסים הם סיפור אחר, כאן אין מכת קסם שתוריד את הבוס על ברכיו ותגרום לו להתחנן לחייו. כל מכניקה בכל קרב שונה בתכלית מהקרבות שאנחנו מכירים, וגם בקרבות הבוסים אין ברירה אלא למות מספר פעמים תוך כדי למידה משמעותית של איך מורידים את הבוס בצורה הכי בטוחה שיש בלי לקבל בראש ולמות שוב.
למות בקרב בוס בפרסונה, עם כל התסכול כמו שיש תמיד במוות, זו חוויה נורא מלמדת ולאחר כל הפסד מרגישים מוכנים יותר לאתגר הגדול. כשבסוף הקרבות, זה כל פעם מחדש מורט עצבים ומותח בתקווה שהמזל ילך עם השחקן ושה-AI (הנפלא, יש לומר) יטעה.
שחקן שילך עם הכל על התקפה, יפסיד מהר מאוד, וההחלטות חייבות להיות שקולות וחכמות גם לעוד חמישה צעדים קדימה. שחקן שלא יחשוב כמו שצריך ייענש, וברמת הקושי הקשה של המשחק – הטעות הכי קטנה מובילה למוות.
עוד מכניקה מעניינת שקשורה טיפה פחות לקרב, זו היכולת להקריב 2 פרסונות כדי ליצור אחת חדשה לגמרי וחזקה יותר, שגם תוריש אחד מהסקילים של הפרסונות שהוקרבו, במשחק זה נקרא Fusion ואתם עלולים למצוא את עצמכם במהלך המשחק מבלים שעות של מחשבה במטרה להפוך את ארסנל הפרסונות שלכם לארסנל החזק ביותר שאתם יכולים להחזיק.
אין דרך להסביר למה זה כל-כך כיף, אך משהו בתפריטים הנגישים ובתחושת התגמול כשמוצאים את התוצאה הטובה ביותר פשוט עושה את זה לאחד הדברים שהכי אהבתי במשחק.
מי חשב שהשגרה יכולה להיות כל כך מעניינת?
בין טירוף אחד לטירוף אחר בעולם המקביל, גיבורינו וחבריו הם בסך הכל תלמידים בבית ספר תיכון, גם להם יש תקופת מבחנים וטיולים מבית הספר, תחביבים ועבודה זמנית. גם הם מתאהבים וגם הם צריכים לצאת מדי פעם לסרט עם החבר הזה שממש חייב ללכת ומחפש פרטנר. חיי השגרה הם חלק גדול מפרסונה 5 והם בחיים לא היו מהנים יותר.
אין כמו לחזור לרגע לעולם שבו הדאגה היחידה זה המבחן הקרב ובא ופרסונה עושה את זה בצורה הכי טובה שיש. מסך הטעינה של פרסונה אומר Take your time – ולא מתכוון לזה בכלל. היום מתחלק לשלושה חלקים – בית הספר – אחרי בית הספר וערב. כאשר בכל אחד מהם יש עולם אחר של פעולות שניתן לעשות ויקדמו את השחקן בכל מני נתונים שונים (מיומנות, אומץ, קסם אישי, ידע ועוד) וכל רמה של נתונים חברתיים מאפשרת עולם חדש של תוכן ודברים שלא יכולת לעשות קודם.
השגרה בפרסונה 5 זו בעצם סדרה אחת אין-סופית של יחסי סיבה ותוצאה שביחד מובילים לדברים הרבה יותר גדולים בכל פעם שעולים שלב באחד מהנתונים החברתיים.
פיתוח עצמי
המשחק, אגב, לא יגיד לכם איך לשפר את הנתונים החברתיים שלכם (וגם לא יזכיר לכם אחרי שגיליתם), גם פה כמו במכניקות הקרב, הכל עוסק בניסוי וטעייה. אתם תצטרכו לעשות כל מה שיש לעולם להציע כדי להגיע לרמת ידע שתאפשר לכם להכין לו"ז מסודר כדי לשפר מה שאתם רוצים, מתי שאתם רוצים, איך שאתם רוצים. ולהקפיד על הלו"ז שלכם בדייקנות ברמה הגבוהה ביותר.
בנוסף לפיתוח העצמי, אספקט חשוב במשחק הוא הקשר עם הדמויות שתכירו במהלך הדרך. בהזדמנות זו, אגיד שהדמויות בפרסונה 5 נבנו בצורה גאונית, תקשרו אליהם, תצחקו איתם, תזדעזעו איתם וגם תתאהבו בהם, החבורה מלאת החיים הזאת תלווה אתכם לאורך כל המשחק, ומהר מאוד תצליחו להתחבר לחבורת המנודים החביבה.
כל דמות מייצגת משהו אחר ותגרום לכם להתאהב בה בדרכה. המשחק קורא לדמויות המעטפת השונות – Confidants. היחסים עם הדמויות ישתפרו בכמה דרכים, אם זה לצאת להתאמן איתם, לבלות איתם, לעבוד בשבילם או פשוט להתקדם במשחק, וכל התקדמות ביחסים תוביל גם להתקדמות מעשית במשחק שתשתפר את מעמדכם ואת היכולות שלכם, בנוסף לאופציות נוספות בקרבות ושיפור של היעילות.
הפעולות לשיפור היחסים בין רוב הדמויות מגוונות ומעניינות, ובנוסף לתגמול ולזמן המנוצל, תחוו חוויות שיעצימו את הדמויות בעיניכם ושיפור היחסים יורגש במשחק.
פרסונה 5 יגרום לכם להרגיש שאין לכם זמן לשום דבר ואם תצליחו לתמרן בין הכנות לארמונות, לעבודות נוער מזדמנות, לחיי החברה והאהבה וללימודים, אתם תאהבו את זה. למען האמת, גם אם תרגישו אבודים לגמרי ב-"זמן קצר ומלאכה מרובה" אתם תמותו על זה, הכאב ראש בפרסונה הוא הכאב ראש הכי חיובי שחוויתי אי פעם בגיימינג, והוא מומלץ לכולם.
אומנות וסטייל ויזואלי
בואו נדבר קצת על גרפיקה – הגרפיקה של פרסונה 5 לא תרשים אף אחד וזה לגמרי בסדר. כי היופי בפרסונה הוא לא בטקסטורות (הן לא רעות, אגב). אלא כל האנימציות הקטנות, התפריטים וממשקי המשתמש. את רוב פרסונה 5, מעבירים בתפריטים שונים, אם זה כדי לשמור את המשחק (מה שכדאי לעשות בכל הזדמנות שרק אפשר), לנהל את החפצים בתיק, לקנות דברים, ליצור דברים, לתכנן פלישות לארמונות, לסמס ועוד ועוד ועוד.
זה נשמע מעיק ו-וואו, בטח שזה יכל להיות ככה. אבל התפריטים בפרסונה הם לא פחות מיצירת מופת, הסגנון הציורי דינאמי של התפריטים הופך אותם למלאי חיים יותר ממה שראינו בכל משחק אחר. אם זה תפריט השמירה ועד לתפריט בקרב, הכל מבוצע בצורה מזמינה ונעימה לעין, עם כמה שהיא צעקנית ומיוחדת. הכל צבעוני ומלא עניין מה שמקל מאוד על הבילוי הלא קצר בתפריטים לאורך המשחק.
מעבר לתפריטים, המשחק עצמו נראה לא רע בכלל כשהשיא הוא ללא ספק בארמונות. עיצוב השלבים המדהים שציינתי קודם לכן, שואב הרבה מהגרפיקה שמתאימה בול לחוויה שפרסונה 5 מנסה להעביר, הסטייל של המשחק לא נמצא רק בתפריטים אלא בכל דבר שקורה בארמונות ואף בטוקיו במהלך היום.
כיף לטייל בעולם האמיתי ובעולם המקביל ולגלות אזורים חדשים, הרבה בזכות האווירה שהגרפיקה מצליחה להעביר, כך שלמרות שהיא אינה מרשימה. היא מושלמת בהחלט למטרות המשחק.
הסאונדטרק מושלם, הדיבוב מעולה
ביקרתי כבר המון משחקים, ולא זוכר מתי התחברתי לסאונדטרק כמו שקרה עם פרסונה 5. אין דרך אחרת לומר את זה, הסאונדטרק של פרסונה 5 הוא פשוט מושלם, הרבה זמן לא חוויתי סאונדטרק כל-כך טוב שהלך בצורה פשוט מושלמת עם המשחק.
שוג'י מגורו – המלחין הנצחי של סדרת פרסונה ו-Shin Megami Tensai חוזר ונותן ברוק (ובז'אנרים נוספים) בענק בפרסונה 5, עם סאונדטרק שנכנס עמוק ללב. לטייל בעולם עם סולואים אדירים של גיטרה מעולם לא היה כיף יותר. אין מילים שיעשו מספיק חסד עם סאונדטרק כל-כך טוב שמשתלב בצורה כל-כך פנומנלית עם המשחק, אם זה רגעים שמחדירים אימה שמשתלבים עם מוזיקה רועשת, חזקה ואפלה. או רגעים של טיול בעולם עם שיר הנושא הרגוע והמרגיע של המשחק. באמת, הדרך הטובה ביותר לחוות איך סאונדטרק ומשחק עובדים כל-כך מושלם ביחד, היא לשחק פרסונה 5.
נדבר על הדיבוב. המשחק יצא לשוק היפני בספטמבר 2016, ומאז עבר לוקליזציה לקהל רחב יותר עד שחרורו מוקדם יותר החודש. אפשר לומר בלי להסס שהדיבוב למשחק ללא ספק מספק את הסחורה. בחלק מהמקרים בפרסונה 5 יש דיבוב, וכשדיבוב שם, הוא מספק את הסחורה בצורה טובה ביותר.
הפרוטגוניסט שלנו לא מדבר, כדי ליצור חיבור יותר עמוק בנינו לבין הדמות שאותה אנחנו משחקים, אבל הדמויות מסביבנו מדברות ואנחנו שומעים את קולן הרבה במהלך המשחק. הדיבוב נעשה בצורה יוצאת דופן והמדובבים שנבחרו לדיבוב הגרסה באנגלית הם כולם, בלי יוצא מן הכלל, בחירות מעולות, שמצליחות להעביר בצורה הטובה ביותר את העלילה בסיפור ואת צבע האופי של כל דמות.
אם זה ריוג'י בדיבור התקיף שגם נשמע כך, אן התמימה והחביבה שמועברת בעזרת אמירות תמימות בקול תמים ועדין ומורגאנה, שלא ברור מה הוא, אבל הקול שלו מצליח להעביר בבירור את האופי השנון שלו. הדאגה הגדולה של הרבה שחקנים בדיבובים מיפנית זה שהדיבוב ייכשל בצורה זוועתית, זה לגמרי לא הסיפור בפרסונה 5.
גזר דין
פרסונה 5 הוא היהלום שבכתר ז'אנר ה-JRPG ב-Playstation או בכלל. אם אתם מחפשים משחק להישאב אליו ולא מפחדים מחוויה קצת קשה מהרגיל והרבה טקסט, פרסונה 5 מושלם בשבילכם. גם אתם לא חובבים גדולים של JRPG או משחקים יפניים בכלל. תעשו לעצמכם טובה – אל תפספסו את אחד המשחקים הטובים ביותר שראו הקונסולות של סוני.
כל החדשות וכל העדכונים של GamePro
בטלגרם ובווטסאפ
הביקורת עושה ממש חשק לשחק במשחק. הבעיה שלי היא עם הגראפיקה של הקרבות. נראית בכלל לא מזמינה ונותנת הרגשה של משחק אינדי זול במיוחד. אולי כן אנסה אתהמשחק, אבל רק לאחר שהמחר ממש יררץ