זה לבטח סוג של התמכרות, כי מאז Elden Ring, Bloodborne, ו- Sekiro, אני מרגיש שהקיבה שלי נהייתה רעבה למשחקי סולס. זה ממכר, זה מעצבן, וזה כיפי ומתגמל… רוב הזמן. כששמעתי של-Lies of P — משחק הסולסלייק הראשון של סטודיו Neowiz — קיבל ביקורות מפתיעות לטובה, ושה-DLC החדש והקשה במיוחד כבר כאן, הבנתי שאין זמן טוב יותר לצלול אליו.
[לביקורת על ההרחבה Lies of P: Overture, לחצו כאן]
אז הנה עוד RPG, עוד מוות, ועוד חוויות מאתגרות ומשונות. והאמת? עדיין לא נמאס לי. לאור ההרחבה החדשה החלטתי לכתוב ביקורת מסודרת על המשחק ולנסות לענות על השאלה: האם Lies of P הוא משחק טוב – או שהוא שמא מדובר בחיקוי מסוגנן של Bloodborne?
הרומן של פינוקיו בגרסה אפלה
אתה משחק בובה מיוחדת בשם P, שמתעוררת בעיר בשם Krat – עיר יפהפייה שהפכה לגיהנום. משהו השתבש: הבובות מרדו, העיר התמלאה בדם, וכולם מדברים על מגפה מסתורית שהפכה את האנשים למה שהם לא היו קודם.
המטרה שלך פשוטה – לפחות על הנייר: לגלות מה קרה, לשרוד את כל מה שבדרך, ולמצוא את האיש שיצר אותך. אבל הדרך לשם מלאה באויבים, בבוסים, ובהרבה החלטות והמשחק לא שוכח להזכיר לך – כל שקר שאתה מספר, משנה משהו.
בבסיס הקרב – פשטות עם עומק
כבר מהשנייה הראשונה – הרגשתי בבית. מתקפה חלשה, מתקפה חזקה, מתקפה טעונה, התגלגלות. הכל הרגיש לי מוכר, בטעם טוב, כאילו לקחו את ספר ההדרכה של FromSoftware… אבל עם קצוות טיפה מחוספסים. מעבר למכניקות הבסיסיות שכולנו מכירים, Lies of P מוסיף שני אלמנטים שהופכים מהר מאוד לליבה של הקרב: הגנה רגילה, ו־Perfect Guard — או בקיצור, פארי.
זו לא רק “עוד מכניקה” – זו ממש שיטת משחק. כמעט כל בוס, התקפה מיוחדת או אויב מאתגר במשחק דורשים ממך להבין את התזמון המדויק ולספוג את המכה כמו שצריך.
הפארי הוא הדרך היחידה באמת לשלוט בקרב, והוא הופך את כל החוויה למדויקת, מחושבת – ורצינית יותר. ביחד עם מערכת הלבלים – שמרגישה כמו גרסה קלאסית של Bloodborne, והעובדה שהמשחק כמעט לגמרי לינארי, בדיוק באותו סגנון – אתם מקבלים את השאלה הבאה:
מה אם Sekiro ו-Bloodborne היו עושים ילד?
ולמי שתוהה – לא, Lies of P הוא לא סתם העתק של משחקי FromSoftware. יש בו נשמה. מעבר למכניקות המוכרות, קיבלתי כאן גם חידושים שלא ראיתי באף Soulslike אחר – כמו היכולת לפרק ולהרכיב מחדש את הנשק שלך, או עץ כישורים חכם שמאפשר להרכיב את הדמות בדיוק לפי סגנון המשחק שלך.
אלה לא סתם תוספות – אלה דברים שמרגישים חלק מהותי מהחוויה. יש פה עוד הרבה דברים חדשים, אבל ציינתי רק כמה מהם כדי לא לספיילר יותר מדי.
ובסוף, כל המערכות האלה – הפארי, השדרוגים, הבנייה של הדמות – כולן באות לידי ביטוי במקום אחד: בבוסים. הם המבחן האמיתי של כל מה שלמדת, הפסגות הכי גבוהות (ולפעמים גם התסכולים הכי גדולים) של המשחק הזה. אז בואו נדבר עליהם רגע – כי יש פה דברים שאי אפשר להתעלם מהם.
האתגר הגדול: הבוסים של Lies of P
האמת? זו הייתה אחת הפסקאות הכי קשות לכתוב בביקורת. כי הבוסים ב-Lies of P הם מצד אחד מרשימים בטירוף – גם בעיצוב, גם באווירה, וגם במכניקות. עם זאת, יש פה הבדל מאוד ברור בין בוסים טובים, לבוסים שפשוט מרגישים רע.
יש בוסים שממש מאלצים אותך ללמוד את הדפוסים שלהם, להבין את הפתיח, לתזמן את הפארי – ודווקא שם הרגשתי כאילו אני משחק Sekiro לרגע. וזה מדהים – אין תחושה יותר טובה מלהרוג בוס אחרי שלמדת אותו כמו שצריך, ולהרגיש את הפרץ הזה של אדרנלין.
אבל אז מגיעים הבוסים מהסוג השני – אלה שפשוט לא נותנים לך את ההזדמנות ללמוד. הם מהירים מדי, מבולגנים, נראים כאילו הם נלחמים מחוץ לחוקים של המשחק. ופה זה כבר לא עניין של ללמוד ולהשתפר, אלא פשוט להיות שחקן מטורף, או לשבור את המשחק עם בנייה אובר־פאוורד.
לגיימרים חדשים ומנוסים: אופציות נגישות שמקלות את הדרך: מי שלא שיחק משחק Souls מעולם – תתכוננו לסבל מתמשך, סמטאות מבלבלות, אויבים מלחיצים, מוזיקה מצמררת וסיפור מעניין שמתפתח לאט.
אבל הפעם, יש גם אופציות נגישות ממש טובות. בעדכון האחרון שנקרא Lies of P: Overture נוספו רמות קושי (כן, גם אני הופתעתי) – מה שאומר שאם תמיד רציתם לטעום את הז’אנר בלי להתבאס כל חמש דקות… זה המשחק בשבילכם. בנוסף, המשימות הצדדיות מסומנות בצורה ברורה, והעלילה עצמה הרבה יותר נגישה ומובנת לעומת משחקים אחרים בז’אנר.
העולם של Lies of P – יפה, אפל, ומלא סודות
פה האמת, הופתעתי לטובה. עיצוב השלבים במשחק מאוד מגוון – לא רק מבחינת האויבים, אלא גם בארכיטקטורה ובאווירה הייחודית של כל אזור. העולם שמפתחי המשחק בנו באמת מצליח להרגיש כמו גרסה אפלה, מקורית ועשירה של סיפור פינוקיו.
למרות שהמשחק לינארי, יש המון אופציות לגלות – קיצורי דרך חכמים, משימות צד מעניינות, ו-NPCs שמעשירים את ההיכרות עם העולם והסיפור. הכי אהבתי את העובדה שיש אייטמים ונשקים שונים שיכולים באמת לשנות ולהקל על הריצה שלך, ומוסיפים עומק לבחירות שלך.
המשחק מצליח ליצור עולם שפותח לך את הידיים, מזמין אותך לחקור ומרגיש חי יותר ממה שציפיתי. ודבר נוסף שיש לציין, אם אתם מהסוג שאוהב להיות צייד גביעים או Trophy hunter, כמו בבלאדבורן, כאן תמצאו אופציה לחזור לשלבים כברירת מחדל, לאסוף נשקים, קמעות ושדרוגים שיעזרו לכם להחזיר את הכוח ולהתגבר על האתגרים.
הצלילים, הצבעים והשקרים שמרכיבים את האגדה
סיפור
נתחיל מהסיפור. אני אהיה כנה – אני לא ממש מכיר את פינוקיו או את הדמויות שמסביבו, אבל זה בכלל לא הפריע לי. הסיפור ב-Lies of P נגיש להבנה, עם דמויות מעניינות ואישיות ייחודית משלהן. מה שייחודי במשחק הוא האלמנט של השקרים – מערכת בחירות שמשפיעה ישירות על הסופים השונים של המשחק.
זה לא אלמנט מרכזי במהלך ההתקדמות, אבל בהחלט מוסיף עומק ומשמעות לסיום ולדרך שבה הסיפור מתפתח.
גיליתי את זה רק ממש לאחרונה, והאמת? זה ממש דרך יצירתית ומרעננת לתת לשחקן להחליט איך הסיפור שלו יסתיים. ולסקרנים שמבינכם תוכלו לקרוא תיאורים של חפצים במשחק כדי ללמוד עוד על הלור.
מוזיקה
טוב, כמו בכל משחק Souls, גם ב-Lies of P הרגשתי לבד. מעבר לעיצוב האויבים המפחיד, כל רעש קטן הצליח להבהיל אותי, וכל סצנה של בוס ליוותה אותי במוזיקה שאומרת לי בצורה ברורה: “אוקיי, אתה יודע למה אתה נכנס – וזה לא הולך להיות קל.”
מעבר לזה, ה-voice acting כאן ממש טוב, והסאונד בכלל – מהפארי המדויק ועד ל-stagger של האויבים – מאוד מספק ומוסיף להרגשה של הקרבות.
גרפיקה
גם פה הם הפתיעו אותי. עזבו רגע את זה ש־Krat נראית מדהים – העולם מעוצב כל כך טוב, שלעיתים נדמה שהאולפן האייקוני FromSoftware עומד מאחוריו, ולא סטודיו יחסית אנונימי.
המודלים נראים מצוין, הנופים מהממים, והיו רגעים שפשוט עצרתי לרגע ואמרתי לעצמי: “וואו”. גם מבחינה טכנית – הפריימים נשארו יציבים על 60 לאורך כל המשחק, בלי נפילות מורגשות. שורה תחתונה? שיחקו אותה.
סיכום
יש נשמה, יש כאב – ויש מה לחפש פה
Lies of P הוא לא משחק מושלם – וזה בסדר. יש בו לא מעט רגעים מתסכלים, ולעיתים זה לא תלוי רק בשחקן. בין אם זה מיני-בוסים שמרגישים לא הוגנים, או פשוט התחלה עמוסה שמרגישה קצת יותר מדי – במיוחד לשחקנים חדשים בז’אנר.
אבל עם כל זה, המשחק מצליח להיות מהנה, מאתגר, מלא באופי – ובעיקר כזה שלא שם לסולסלייקים שם רע. הוא מביא אישיות משלו, מציג כמה טוויסטים מפתיעים, ואפילו מצליח לחדש פה ושם – וזה הרבה יותר ממה שציפיתי מסטודיו בתחילת הדרך שלו.
המשחק מצליח להיות מהנה, מאתגר, מלא באופי – ובעיקר כזה שלא שם לסולסלייקים שם רע. הוא מביא אישיות משלו, מציג כמה טוויסטים מפתיעים, ואפילו מצליח לחדש פה ושם – וזה הרבה יותר ממה שציפיתי מסטודיו דרום קוריאני לא כזה מוכר בשם NEOWIZ.
