כמו מופע אקרובטיקה מרהיב, אתה מעריך את המאמץ, אבל יוצא בלי להרגיש (כמעט) כלום.
Ninja Gaiden 4 הוא משחק טוב. טוב מאוד אפילו. אבל בכל זאת קשה לי להתנער מהתחושה שאלמלא הקוד שסופק לי לביקורת, לא הייתי רוכש אותו לעצמי לעולם. בואו ננסה להבין יחד למה.
Team NINJA, האבא, האמא ורוח הקודש של הפרנצ'ייז, תמיד ידעו לגלף לעצמם נישה ייחודית ומעניינת בתוך ז'אנר שלכאורה נאמר ונעשה בו הכל: משחקי Ninja Gaiden הויטאג'ים על קונסולת ה־Xbox 360 היו קלאסיקות של אקשן טהור על כל צורותיו, עם הרבה דם, אלימות חסרות עכבות וגודש של סקס אפיל לאלו האוהבים קומבואים בלתי נגמרים ליד כוס הקפה שלהם.
שנים אחר כך – אחרי חידושים, רימייקים וכל מה שביניהם – Ninja Gaiden 4 שב אלינו בתור אתחול, בגרסה שמרגישה כמו "פורנו רך" של ההגדרה עצמה. אל הליך הפיתוח הצטרפו בצוותא גם Platinum Games המנוסים, שתרמו את שני הסנטים והפילוסופיה הייחודית שלהם לגבי קצב ומשחקיות, וזה ניכר היטב בפנים. הקרבות כאן מהירים, אכזריים, ומותירים מועקה קלה בדיוק כפי שצריך, כי רק כך מצליח המשחק לשמר (ואף להרחיב) את מה שהפך את הסדרה הזו לאייקונית מלכתחילה: תחושת שליטה מוחלטת במרחב שלא סולח לך על טעויות.
אני ממש מתכוון לזה. זה משחק שלא מתחנף. הוא לא עוטף אותך בקטעי טוטוריאל אינסופיים ולא מאפשר לך לנשום בין קרב לקרב. הוא משליך אותך לבור ומצפה שתלמד לשחות, או שתישאר שם ותטבע. בשונה ממשחקים אחרים במדיום, שבהם בילדים, יכולות מיוחדות או קצב התקדמות נדיב מרככים את החוויה, כאן הכל עומד ונופל על עקומת הלמידה האישית שלך. לא למדת לתזמן התחמקות? לא ביצעת את הקומבואים בדיוק הנכון? תמות ותחזור לנקודת ההתחלה, תחת עין בלתי מתפשרת של מפתחים שמודדים כל אנימציה עד רמת המילימטר.
באופן עקרוני, יש למשחקים הללו עלילה מתגלגלת וסיפור שהמשיך לאורך הטרילוגיה ומאוזכר גם כאן, באופן בנאלי שנע בין מחוזות האופרה לאלו המוכרים יותר ממשחקי Tekken (ע"ע: קרינג' יפני מתאמץ וקולני שהופך כל קו עלילה למלודרמה שוֹננית מאמצע שנות ה־90), ומחובתי כמבקר לעדכן אתכם שתזכו לשירות דומה גם כאן.
יש אולפני משחק ורסטיליים שיודעים להלחים את החוויה המושלמת מבלי להתפשר; מהמשחקיות, לעיצוב השלבים, לפסקול ועד לעלילה (ועל חלקם דיברנו כאן בהרחבה באתר), ויש כאלו שלא. מיודעינו ב־Team NINJA (והאמת היא שגם החברים ב־Platinum Games) נעים על הצד השני של הסקאלה ומתגאים בכך. הם לא יודעים לספר סיפור מעניין וגם לא מנסים, ואם למישהו לא הספיקו שלושה משחקי Ninja Gaiden, ועוד כמה משחקי Nioh כדי להבין את זה עד כאן, זה בעיקר עליו.
גם אם אתן להם כרטיס עובר על העלילה, בעיות ישנן, ולצערי לא מעט מהן. פעמים רבות המצלמה תשתגע, לעיתים קרובות האיזון המדויק בין אויב מאתגר אך הוגן לכזה שמעודד אותך לחבר טוסטר לחשמל ואז לחבר אותו בזמן מקלחת מופר כמעט תמיד, ועיצוב השלבים – כהמשך ישיר לטרילוגיה המקורית – נותר מרובע, מסורבל וחֲזָרָתִי.
צמד היפנים שמו את כל הז'יטונים על הקרבות ועל מה שסובב אותם, המשחק מציג עומק מכניקות כמעט מופרע: עץ שדרוגים שמתפצל כמו עבודת דוקטורט, מאגר קומבואים שמצריך שני זוגות ידיים וסט אנימציות כה רחב שהוא גורם גם לבוגרי Devil May Cry לגרד בראשם. הקומבט לבדו הוא מערכת של שכבות על גבי שכבות של תחכום וביטוי אישי, אבל בעיניי כאן טמועה הבעיה העיקרית של Ninja Gaiden 4: רמת הקושי רוב הזמן בלתי סבירה, וכמות הדברים שיש לנהל במקביל פוגעת באותה אלגנטיות שאפיינה את המשחקים המקוריים כקלאסיקות.
אם נשתמש בתלונה הזאת כדי להרים לרגע את Devil May Cry 5 — להבדיל אלף אלפי הבדלות — הוא מוכיח שאפשר גם לייצר עומק כמעט אינסופי וגם להישאר פשוט ונגיש. כאן, לצערי, משהו בסדר הזה לא מדויק לגמרי. אם עליי לחבר את החוויה לאיזושהי פרפרזה רלוונטית לסיכום, קשה לי באמת להסתכל על Ninja Gaiden 4 ואז לספר לכם שזו חוויה שאסור לכם לפספס. הוא מהנה מאוד, הקומבט שלו (בלבד) מהטובים ששיחקתי, והוא בסך הכל שומר על נאמנות כללית למקור. אבל פה מסתכמות מחמאותיי.
הוא לא מספיק מחדש, לא מספיק מפתיע, והאמת היא שגם לא מנסה באמת לומר משהו או לייחד את עצמו בתוך ז'אנר רווי תחרות ואופציות. במקום להוביל את הז’אנר קדימה (בהיעדר סיקוול אמיתי ל־Devil May Cry), הוא בוחר להתקע במעגל הנוסטלגיה של עצמו, והרבה מההימורים שכן נלקחו, לדעתי קצת משבשים את הסדר הטוב.
כמו מופע אקרובטיקה מרהיב שבוצע בקפידה. הספורטאים עושים את שלהם, מקבלים את המחמאות ונעמדים בתנוחה המזמינה את תשואות הקהל. אתם מוחאים להם כפיים כי אתם מעריכים את המאמץ ורוצים לפרגן — רק שאז מגיע הלילה הבא, ואתם כבר לא זוכרים מי קפץ, מי נחת, ומדוע בכלל התרגשתם. כשאני נעמד מול הדלפק כדי לשלם על משחקים מאות שקלים, אני מתקיים כמעט לגמרי על בסיס הרגשות האלה. יעידו אחרים, מן העבר השני, שיתכן כי לא מקומם של המשחקים לעורר בכם את התחושות האלה, אלא רק לאפשר לכם פלטפורמה לכיף זמני ונטול בשורות.
כזו הייתה החוויה שלי עם Ninja Gaiden 4.
בסיכומו של דבר, זה משחק טוב, אבל לא לכולם, ולא בכוח.
תודה לעדלי יונייטד על הקוד לצורך הסקירה!
ציון סופי
- בסיכומו של דבר, זה משחק טוב, אבל לא לכולם, ולא בכוח.
