הָיֹה הָיָה צעיר חינני בעל בלורית גולשת העונה לכינוי Karan_Sjet (קרדיט עם טורבו-מנשן למזהי הרפרנס) שלא אהב משחקי זומבים. הוא סלד מנוכחותם המאגית (מסתבר שהם נפוצים מאוד באמונת הוודו) ופילוחם הרצחני לצד שבילי דם וקרביים צרבה קשות בנחיריו. משהפעיל הצעיר משחקי וידאו, בחר הג’נטלמן בטייטלים שבהם “זומבים” הם טאבו; ‘חלאס עם הגופות הרקובות!’, אמר הצעיר; ‘חיים מיליארדים על הכדור שלנו, אז למה מתעקשים לדחוף לגרון שלי את הגוויות המהלכות האלה?’, רטן ונירגן ברגליו. כך משל בחייו הצעיר, בחר בקפידה את משחקיו ונשבע להימנע מאל-מתים באותה הצורה שנשבע לא להתגלות כבאטמן. חייו התנהלו כאורח זה, עד אשר תקרית הרת גורל שינתה את חייו של הברנש לנצח…
…בשנת 2007, Left 4 Dead נולד אל אוויר העולם. מאז, הצעיר לא סלד עוד מזומבים, לא נמנע מהם כהימנעות מלהבה חיה, אפילו נחיריו קיבלו באהבה רבה את ריחו המתכתי של הדם. הוא, לראשונה בחייו, נהנה וציפה להם.
״תקרית משנה חיים״

“Back 4 Blood” הוא טייטל שציפיתי בכיליון עיניים לבדוק: בניגוד לקטרוגי הנאצה הרווחים בתעשייה, דווקא חיבבתי את Evolve (רביית הכלאיים הקודמת של טֶרְטֶל רוֹק סְטוּדְיוֹז, האולפן ששוקד בימים אלה על Back 4 Blood), שנקטף באיבו, נכשל בעיני דעת הקהל ולא הצליח לגבש את עצמו סביב הנישה רוויית התחרות בתעשייה; אני מניח שאם אנסה לתחום אותו לקונספט בלבד, כמוצר שקיים אך ורק על שולחן השרטוטים, הוא ללא ספק כותר שקורא את השוק ותנודותיו כהלכה – אלו היו המודל עסקי השנוי במחלוקת, הפיזור השגוי של החומר, ובעיות הפידבק השונות שהובילו אותו לחיות בין הפטיש לסדן, עד אשר מרחב המחייה שלו נבלע והתפוגג אורגנית בין חלונות ההשקה המצומצמים ממילא שבביצה. ההבנה הזו הובילה אותי למלוך בדעתי בנוגע לאופן שבו אגש לבחון את Back 4 Blood; הרי על ראשו צרוב הכישלון המהדהד של Evolve (שלמעשה פנה לקהל יעד דומה), על גבו תלויים קשיי תזמון (הוא מיועד בשיאנית החגים אוקטובר, בתקופה שבה גדולי הפירמידה מתנגחים זה בזה כאילו מצויים באמצעו של קולוסיאום שלוח רסן), ועל רוחו צמודים עשרות “משחקי זומבים” דומים שהובילו להתיישנות מסוימת של החומר.

 

האזכור של Left 4 Dead הוא לא מקרי: בדומה לו, גם כאן עיקר המשחקיות תהיה להתחמש מכל הבא ליד, לטבוח בהררי זומבים מסוגים וזנים שונים (“סְטִינְגֵּרִים”, “רִיקֵרִים”, “טוֹל בּוֹיְז”, ו”קּוֹמוֹן פְוֹאוֹז” הם אלו שתיאלצו, מעתה, לשנן – אתם יכולים להודות לי מראש שבחרתי עבורכם בשיטת התעתיק) ולנהור ממחסה למחסה; חלקו הארי של Back 4 Blood מוּצג בדמות מערכת הקלפים שהנדס לקרביו: מהרגע שתבחרו את דמותכם, תינתן לכם גם האפשרות לבחור חפיסה של קלפים עם שדרוגים שונים (לרוב בתצורה אגרסיבית, הגנתית, או כללית \ גנרית); רוב הקלפים יציעו חיזוקים עדינים, לרוב של אחוזים בודדים, לתחזוק כוח ועוצמת הירי, יכולות או מהירות הריפוי או איכות סיבולת לב הריאה.

 

עד מהרה, מצאתי עצמי מפיל את כל המחיצות, בוחר בסגנון משחק שמתעדף מהירות, וממהר לשדה הקרב: מחסניות שנטענות במחי רגע, קלף המעניק לי יתרון זינוק במהלך ספרינטינים, וכל שדרוג העולה על הדעת לסמים-מותאמי-אפוקליפסה שיתגלגלו לרגליי במהלך שיטוטיי בשלב (טריגר וורנינג: אל תנסו זאת בבית) היוו מקפצת קרישה לאלטר אגו שלי, שתמיד חלם להיות רמבו בינקותו. בזמן שאני יכול להעריך את הרצון “למתוח” את הגיימפליי הפשטני, יחסית, של Left 4 Dead לחוויה יותר מסועפת וסבוכה, שמשלבת במפתנה מלאכת מחשבת של “בילדים” לכל תרחיש – תחושתי הכללית היא שמערכת הקלפים היא מעין גימיק שמנפח באופן מלאכותי את זמן המשחק הממוצע של כל סשן, וכעת יעודד אתכם לחרוש עד שעות הלילה הקטנות בניסיון להשיג קלפים נדירים, או יעמיד את סבלונתכם בתחרות סליקה עקובה מדם.

״ממתק או תעלול״

 

גם בגזרה הטכנית, חוששני שאין בידיי סוכריות להמתקת הגלולה המרה; לצד מה שנראה כמו שדה ראייה חבוק לזכוכית מגדלת (ע”ע FOV), שמרגיש כאילו תוּעדף בראש ובראשונה לשחקני קונסולות שרגילים למודלים שמכסים שני שליש ממסכי הטלוויזיה שלהם, משחקיות שמזכירה תנועתיות סטיקים של בקר, וסט גליצ’ים ובאגים משעשע שמחזיר אותי למעשיות האלפא העליזות, הבטא הזו רחוקה מלהיות מאוזנת. תוכלו להתחיל את השלב כאיילות שלוחות ולפלח כל זומבי שיעז לקרוא עליכם תיגר, אך לאחר כמה דקות של פליי-טיים, תרגישו שאתם במהלך ספיד-ראן שלא בוחל באמצעי עינוי עם קפיצה ניכרת ולא מובנת של דרגת הקושי. גם בזו הקלה, בעיקר בזו הבינונית, אך גם בדרגת הקושי המקסימלית תמצאו עצמכם מתים שוב ושוב לפיזור וכמות לא הגיונית של אויבים, שינעצו את שיניהם בראשכם, כאילו הייתם פיסת ביף ג’רקי מיושנת כהלכתה.

 

 

 

״חוויה עקומה מדם… ובאגים״

טרם הזכרתי את בעיית הממשקים שיש ל-Back 4 Blood, שמזכירה לי שוב ושוב כמה “עיצוב גרפי” הוא מקצוע שחשוב למפתחים ללמוד ברמה מקצועית; הנחתי שבבטאות, בייחוד באלו הפתוחות לקהל הרחב כמו זו, אלו אלמנטים שנכללים ביישורת האחרונה לפיתוח, מאלו ש”מתקנים ברגע האחרון”; ובכל זאת, כשאני מנסה לקמט את החוויה הזו לתלכיד אחד שלם, אני לא יכול להגיד שמאוד נהניתי מ-7 השעות שהעברתי בו; השדרוגים נקראו בעיניי כגרסה חדישה למנדירינית, החפצים שהרמתי מהרצפה נבלעו לי אי-שם ב-HUD המרושל, ואשקר אם אכתוב שהבנתי לחלוטין איך להתנייד עם כל התפריטים.

 

אזרוק מילה טובה על הגאנפליי, שמרגיש, לפחות לחיך השרוף שלי, כמו שילוב תאוותני ומספק של אנימציות ברוטליות, דם שנשפך לכל עבר, ועיצוב סאונד מרשים ביותר; ולמען האמת, עם היד על הלב, כשנזכרים בשאר הבעיות – היתרונות המועטים פתאום מתבלטים להם כמו אבני אחלמה, ואולי זה הדבר החשוב ביותר שהם הצליחו “לנעול” מבחינתי. שדרוגים ובעיות יציבות הם חשובים, אך קומבט, בפרט גאנפליי, הוא תהומי במשחקים מהסוג הזה; צריך לדעת לעצב את הנשקים כראוי, לבנות עבורם אנימציות לא חובבניות עם פליירים שלא נראים מצועצעים, ועיצוב הקול של כל פעולה בהם (בין אם בטעינה, בירי, בכניסה או יציאה מכוונות, או אפילו בזמן תזוזה) רק מחדדת את מידת הרלוונטיות והלגיטימיות שלה ככל שמשחקים מתקדמים טכנולוגית במרוצת השנים.

״הגאנפליי נהדר, על השאר קצת חבל…״

 

האם Back 4 Blood שווה את זמנכם? אם כבר יש לכם מפתח, וכבר התקנתם אותו, וודאי, לכו על זה. אך האם הבחירה מערבת הוצאה כלכלית, או החלטה מושכלת בהתבסס על החוויה המוגבלת והקצרה הזו – קשה יהיה לי להמליץ עליו בפה מלא. הוא בוסרי מדי, לא מודע לעצמו לגמרי, ומלא בסתירות עיצוביות שמונעות ממני לחייך כשאני חושב עליו, וזה מדד קריטי מבחינתי (ל-לא החיוך, אלא מידת ההנאה).

בין כה וכה, המשחק מיועד לצאת ב-12 באוקטובר השנה עבור כל הפלטפורמות הרלוונטיות מלבד הנינטנדו סוויץ’ בחנויות הנבחרות הזמינות לישראליים; כולי חפון תקווה שחלק מן הבעיות יטופלו עד אז – הרי שאם כך יהיה המצב – הרווחתי אחלה מאנצ’יז לשעות הלילה.