חצי אדם, חצי מכונה, חצי משחק?
אני לא חובב גדול של רובוקופ, על הסרטים לא גדלתי כילד ואת החליפה המתכתית מצאתי קצת אולד פאשן מדי. אבל יש איזשהו רגע בסרט המקורי מ־1987 שאני מאוד אוהב וזוכר עד היום: באחת הסצנות הראשונות בסרט, לישיבת בורד תאגידית מוצג רובוט העונה לשם ED-209. כחלק מההדגמה, נתבקש אחד הנוכחים לכוון לעבר הרובוט נשק כדי לחזות בפאטרן ההתנהגות שלו; הרובוט מזהה את האיום, מזהיר את נושא הנשק שיש לו מספר שניות להשליכו לרצפה אחרת יירה בו, ואכן כך עשה והרג אותו. בלי שיקול דעת או היגיון מונחה כלפי סוג האיום שעומד מולו. הוא ממש קוּדד לזה.
בסצנה אחת פשוטה, כמעט אגבית, נפרשת התהום התמידית שבין האדם למכונה. בסצינה הזו הפחד מהרובוטים הוא לא מהיכולת שלהם להתעלות או להתמרד כנגד האדם, אלא לציית לו באופן עיוור וחסר שיקול דעת. פתאום נופל האסימון עד כמה חזק יהיה מי שישלוט ברובוטים שסרים למרותו? את הפחד הזה למדתי לראשונה כנראה שם, והוא מנחה אותי אינטואיטיבית עד היום.
רובוקופ עצמו הוא תוצר של אותה תהייה, זו ששואלת כל הזמן האם מאחורי המכונה עוד נותר אדם חושב ומרגיש, האם יש מקום לשיקול דעת לצד אלגורתמים, והאם אפשר להעתיק תודעה אמיתית עם שבבים. את השאלות האלה ממשיכים לשאול גם ב־RoboCop: Rogue City, המשחק שיצא ב־2023 ופותח ע"י החבר'ה שעשו את Terminator: Resistance החביב.
המשחק אמנם ניסה לכוון גבוה עם עלילה מתפתלת, עצי דיאלוג, משימות צד רבות ואפילו כמה רגעים שמנסים לגעת בפילוסופיה של זהות, זיכרון ומהות אנושית, אבל לטעמי לא עשה את הדברים הללו מספיק טוב כדי שיצדיקו המשכים. דווקא כשהמשחק משחרר מהיומרה הנראטיבית שלו ונותן לרגעי האקשן להוביל, הוא פתאום מתגבש ומקבל צורה, אעיד שאפילו נהניתי ממנו במידת מה. הגאנפליי היה מספיק טוב, הנשקים הרגישו מצוין והפליירים לא היו חובבניים.
RoboCop: Rogue City – Unfinished Business (דאמ, זה שם ארוך) ממשיך בדיוק מאיפה שהקודם הסתיים. כהרחבה עצמאית של 10 שעות לכאן או לכאן, הוא מחזיר אותנו לרחובות דטרויט ולמרומי ה־OmniTower, כשהוא חוזר עם שיעורי בית לגבי מה עבד ובעיקר מה לא, כשהוא מספק חוויית אקשן מהודקת יותר ומתיימרת פחות.
לעומת Rouge City, כאן אין הגבהה מלאכותית בדמות משימות או דיאלוגים בלתי נגמרים, שיטוטים סתמיים ברחבי העיר ואינסוף פודרים שמבזבזים את הזמן, אלא פוקוס אמיתי בחלקי אקשן. זה לא שאין נרטיב בכלל, המשימות הצדדיות עדיין כאן, כולל עצי דיאלוג וסיפורים קטנים שמוסיפים צבע, אבל הייתי אומר שהם נדבך שולי בחוויה לעומת מה שהורגלנו אליו מהמשחק הראשי.
קרֶדִיט וֶור קְרֶדִיט אִיז דוּ: הויזואליזציה כאן מרשימה מאוד. לא רק במובן הטכני, אם כי ניכר ש־Unreal Engine 5 עושה את שלו: התאורה הדינמית ששוטפת את הרחובות, ההשתקפויות הרטובות על האספלט, האובך המתכתי מהרובוטים והאווירה הנכאית מייצרים תמהיל שלא רק נראה טוב, אלא מרגיש נכון ואותנטי. המשחק לא רק משחזר עיר עתידנית מוכת פשע, הוא גורם לנו לשקוע בה, עם ירידה לפרטים שמזכירה שלב אחרי שלב עד כמה כל פינה כאן נבנתה באהבה אובססיבית לחומר המקור.
דמותו של מרפי נראית כאילו נשלפה מהאייטיז, רק עם טקסטורות מובלטות ונשק שמרעים דרך הסאב־וופר. כל תנועה, כל הברקה על השריון, אפילו האופן שבו הוא מפנה את ראשו באיטיות מצד לצד, כולם חולקים כבוד לאייקון קולנועי שלא מנסה לעדכן או לשפר את החוויה, אלא לדמות אותה כפי שאנו זכרנו אך ללא מגבלות הזמן.
אפשר לומר שההרחבה עומדת בפני עצמה, אבל רק בקושי. המבנה שלה עצמאי אומנם, אבל הרבה מהרקע הרגשי וההבנה של הדמות תלויים במה שבא לפניה. בלי ההקשר של סיפורו של מרפי, האובדן, הפוסט־טראומה והתפר שבין אדם למכונה, החוויה מתקשה לייצר עומק כשלעצמה. היא עלולה להיראות כמו עוד משחק יריות מלוטש אך בסיסי עם הרבה רעיונות שלא הבשילו.
גם הפסקול, שלכאורה היה יכול להרים את הכל למעלה עם סאונד אפי, פועם וחודר, לא זכור ולא מרגש. אין כאן מנגינה שנשארת בזיכרון, אין רגע שבו הצלילים באמת עוטפים את הסצנה. הכל פונקציונלי, גנרי, כמעט בלתי מורגש. בעולם בו הומאג'ים יכולים להיות גאוניים, נותרתי עם מעט החמצה (ואני אינני מעריץ, כאמור).
בסופו של דבר, Unfinished Business הוא הרחבה מהודרת שנבנתה עבור מי שכבר משוכנע, ובכך עושה עבודה סבירה. כבוד למקור? בהחלט. אך ככרטיס כניסה חדש ליקום הזה? אני מעריך שלא. לשיקולכם.
תודה לעדלי יונייטד על הקוד לצורך הסקירה!
