ההמשך המשופר משמעותית של Kojima Productions מקיים סוף-סוף את ההבטחה שהציב המשחק המקורי.
המשחק המקורי Death Stranding, עם משימות המשלוחים שלו בנופים איסלנדיים יפהפיים ומצמררים, היה יצירה ייחודית ומעוררת הערכה, אך גם מעוררת מחלוקת עמוקה, עבור Kojima Productions בגלגולה החדש. עם Death Stranding 2: On the Beach, הסטודיו יצר המשך שמשפר באופן משמעותי כמעט כל היבט מהמשחק המקורי, עם עולם מעוצב להפליא, מערכת משחק מורחבת מאוד המעניקה חופש בחירה רחב לשחקן, ואחת העלילות וחבורות הדמויות המרשימות ביותר שיצר הידאו קוג'ימה (Hideo Kojima) עד כה.
Death Stranding 2 מממש את הרעיון המרכזי שהמשחק המקורי הבטיח ומגיש אותו בחבילה שמאזנת באופן מרשים בין הרגישות ההוליוודית של קוג’ימה לבין אקשן ברמה הגבוהה ביותר ואווירה שאין דומה לה. ללא ספק מדובר באחד מההמשכים הטובים ביותר שנראו בשנים האחרונות, ואולי אף באחד המשחקים הטובים ביותר שקוג’ימה יצר אי פעם.
עלילה כתובה היטב
On the Beach הוא שוב סיפורו של שליח בודד הנודד בארץ עוינת במטרה לחבר מחדש את העולם. לאחר סיום האירועים של המשחק הראשון, Death Stranding 2 נפתח כאשר סם פורטר ברידג'ס (נורמן רידוס) מנסה להתחיל חיים שקטים בפראי מקסיקו לצד בתו הקטנה לו, שכעת כבר פעוטה שובבה, כשהשניים מנסים לבנות יחד חיים חדשים כהורה וילדה.
כצפוי, השקט הביתי של סם לא מחזיק מעמד זמן רב ועד מהרה עמיתתו הוותיקה פרג'ייל (לאה סדו) מופיעה על סף דלתו. זה שוב הזמן לצאת למסע ולחבר יבשת נוספת בדרך היחידה שסם מכיר: משלוחים.
העלילה של Death Stranding 2 מתרחשת כשנה לאחר אירועי המשחק הראשון. כעת, לאחר שארצות הברית חוברה לרשת ה־Chiral Network, מעין אינטרנט עתידני שנועד לקשר בין ערים לאחר האסון האפוקליפטי המכונה Death Stranding, פרג'ייל מקימה חברה חדשה בשם Drawbridge, שמטרתה להרחיב את החיבורים הללו למדינות נוספות, כשהיעד הראשון הוא מקסיקו.
סם מסכים לעזור לפרג'ייל לחבר את מקסיקו. עם זאת, בפועל מקסיקו היא רק ההתחלה — נראה שחיבור ארצות הברית יצר השלכות בלתי צפויות. כת מסתורית לבושה באדום הופיעה לפתע, ולצידה שער על-טבעי המוביל ליבשת אחרת: אוסטרליה. לאחר שסם מסיים לחבר את מקסיקו — תהליך שנמשך רק כמה שעות משחק — רובו המוחלט של Death Stranding 2 מתרחש בארץ הרחוקה שבאוקיאניה.
אף שחלק מהאלמנטים המסתוריים והאזוטריים של הסדרה לוטשו והפכו נגישים יותר, והגישה הישירה והמוחצנת של קוג’ימה לדמויות ולסיפור עלולה לגרום למעט גלגולי עיניים, Death Stranding 2 מציג עלילה כתובה היטב, בקצב מדויק ומהנה בהרבה מזו של קודמו.
קוג’ימה עצמו אמר ש־Death Stranding 2 הוא משחק “מוזר יותר” בהרבה. ואכן, מבחינת האווירה, הוא מרגיש יותר כמו סרט מדע בדיוני עתיר-הרפתקאות ומעט גרנדיוזי, מאשר הדרמה האפלה והחידתית של המשחק הראשון. למרות שאירוע מוקדם בעלילה מציב רף רגשי גבוה עבור סם והשחקן, Death Stranding 2 הוא סיפור קליל יותר במובן הכללי, כזה שבו קוג’ימה מרשה לעצמו להשתחרר, לחקור רעיונות מהנים ומסקרנים יותר, לאחר שכבר הניח את הבסיס וההימור הקיומי של היקום במשחק הראשון.
Drawbridge פועלת מתוך בסיס צף עצום בשם DHV Magellan, המונהג בידי טארמן (בגילומם של ג’ורג’ מילר ומארטי רון). הבסיס מסוגל לטייל ברחבי העולם באמצעות “זרמי זפת” על־טבעיים, תופעה שנוצרה בעקבות אירוע ה־Death Stranding. קיומו של בסיס פעולה קבוע מאפשר אינטראקציות עשירות ומרתקות בין הדמויות, ו־Death Stranding 2 שופע אישיות וחום אנושי בדרכים שהמשחק המקורי כלל לא הצליח להגיע אליהן.
להתחלה, לסם יש כעת בן לוויה חדש בשם דולמן, גבר הלכוד בתוך בובת מריונטה, שנוסע על החגורה של ברידג'ס ומשחרר מדי פעם הערות שנונות ותגובות מצחיקות. במהלך המשחק, דמויות אחרות שולחות לסם הודעות טקסט ותמונות, שמוסיפות רובד עלילתי נוסף למי שמעוניין להעמיק בסיפור.
הרגעים העלילתיים המרכזיים בקצב הרבה טוב יותר מהמשחק המקורי, כשהעלילה מציגה רעיונות חדשים ופיתולים מפתיעים בקצב מהיר, לצד הופעות תכופות של דמויות חדשות.
אקשן חווייתי
בשינוי חכם ומבורך, נוספו כעת עצי דיאלוג המאפשרים לשחקן לבחור אם להעמיק בפרטים או להתקדם הלאה, וכן ויקי מובנה בתוך המשחק שבו ניתן לעיין בכל עת, אפילו במהלך סצנות מעבר, כדי לבדוק מחדש אזכורים מהעלילה והעולם.
וכך מתחיל שוב משחק על משלוחים וחיבור האנושות. בעוד שהקושי והחידוש שבמערכת המטען הייחודית, שבמשחק הראשון הייתה מקור לאתגר ולעניין, כבר דהו במידה מסוימת, התחושה השלווה, כמעט מרגיעה, שבפעולה הפשוטה של העברת חפצים ממקום למקום עדיין נשמרת במלואה.
מה שהופך את אוסטרליה לאתגר שונה משמעותית מחיבור מחדש של ארצות הברית הוא התושבים שבה. בעוד שבמשחק הראשון הקרבות היו אלמנט משני (אם כי קיבלו דגש רב יותר בגרסת ה־Director’s Cut), ב־Death Stranding 2 האקשן הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה.
איומים, אנושיים ואחרים, יסבכו במהרה את המסלולים שלכם, ו־מערכת קרב משופרת מעניקה לשחקנים כלים יעילים יותר להתמודד עמם.
הקרבות בנשק חמים מרגישים משופרים בהרבה, ואפשרויות ההתגנבות והלחימה הבלתי קטלנית קיבלו עומק ופיתוח משמעותי. נכון, רוחו של סוליד סנייק עדיין מרחפת מעל כל בסיס אויב שאתם מחסלים בשקט אבל זה בהחלט לא מופע מחווה ל־Metal Gear Solid. מדובר באחד המשחקים המלוטשים והמהנים ביותר שקוג’ימה יצר עד היום, עם רמת חופש פעולה רחבה מתמיד לשחקנים.
גם החקירה והנדידה בעולם הפכו למהנות ומאתגרות יותר, עם שפע של אלמנטים דינמיים חדשים שמאלצים את השחקנים לחשוב ולפעול במהירות.
רעידות אדמה עלולות להטות אתכם ממסלולכם ולגרום למפולות סלעים; גשמי הזמן (Timefall) יכולים כעת להציף נהרות ולהפוך את החצייה למסוכנת יותר; סופות חול מצמצמות את שדה הראייה ומשפיעות על מהירות התנועה, לעיתים מאטות ולעיתים מאיצות, בהתאם לכיוון הרוח; ושריפות יער מכלות את הצמחייה ויוצרות מחסומים מסוכנים במסלול.
עם זאת, השיפור הגדול ביותר במשחקיות של Death Stranding 2 טמון באופן שבו הוא מעניק לשחקנים חופש אמיתי להתמודד עם אתגרים בסגנון האישי שלהם.
כאן תמצאו מגוון רחב בהרבה של משימות ויעדים, לצד דרכים חלופיות רבות לביצוען. העלילה הראשית עשויה לדרוש מכם לטהר עיירה משכירי חרב חמושים (בהתגנבות או בירי חסר מעצורים), לאתר עקבות של בעל ברית שנעלם, או אפילו ללוות קנגורו פצוע אל מקלט לבעלי חיים.
כששוחחתי עם שחקנים אחרים ששיחקו במשחק, היה מדהים לראות עד כמה הגישות שלנו לביצוע המשימות היו שונות וקל להבין שזו בדיוק הייתה כוונת Kojima Productions ב־On the Beach: לעודד חופש פעולה מלא. אפשר להתגנב, לטפס בדרכים יצירתיות, או פשוט להרכיב שני מקלעים על המשאית ולפרוץ פנימה במהירות של כמעט מאה קמ״ש, הבחירה כולה שלכם. זה יכול להיות סימולטור הליכה… או סימולטור כאוס — תלוי איך אתם בוחרים לשחק.
במהלך אחת המשימות המאוחרות, הוטל עליי לחצות את המפה מצפונה ועד דרומה. כשהתחלתי את המשימה, הוזהרתי שהמטען שעליי לשאת שביר במיוחד, ושאצטרך להתמודד עם בסיס אויב מסוכן בדרך.
כמובן, ניתן היה לגשת למשימה בגישה שיטתית: לחסל בזהירות את כל האויבים בבסיס, ואז להעמיס את המטען העדין על משאית ולהחליק במורד הגבעה אל היעד.
עם זאת, זה היה אחרי כמה שעות של מסע מפרך במיוחד, שבמהלכו כמעט מתתי כמה פעמים ורציתי שסאם סוף־סוף ישתחרר קצת. אז העמסתי את המטען על ארגז צף אחד, חיברתי אליו עוד ארגז, נכנסתי לתוך הארגז הריק, כיוונתי אל תחתית הגבעה והעפתי את עצמי במהירות מסחררת למטה. זה היה מצחיק להפליא, מוזר אך מרהיב, ודוגמה מושלמת לכך עד כמה המשחק הזה זורם וחופשי בהרבה מהמקור.
עוד הבדל בולט מהמשחק הראשון הוא האופן שבו המשחק מתייחס ל־BTs, אותם יצורים אתריים ומפחידים מהכותר המקורי. הפעם, הם ממלאים תפקיד קטן בהרבה, ופרט לכמה משימות עלילתיות מרכזיות, ניתן לדלג כמעט לחלוטין על המפגש איתם. בנוסף, סאם מצויד כבר מההתחלה בציוד מתקדם להתמודדות מולם, ולכן תחושת האימה הטבעית שהם עוררו בעבר נעלמה ברובה.
כאשר – ואם תבחרו בכך – תיתקלו ב־BTs, הם לרוב יופיעו כגרסאות מסוכנות ואקטיביות יותר, שסורקות את האזור ומחפשות את השחקן באופן פעיל, בדומה לשומרים במשחקי Metal Gear. זהו שינוי שהופך את המפגשים עמם למותחים ומעניינים בהרבה לעומת שדות המוקשים הבלתי נראים של המשחק הראשון.
ככל שסם מתקדם בחיבור אוסטרליה, נפתחות בפניו שיטות משלוח חדשות. במדינה קיימת מערכת מונורייל שניתן לשקם, המאפשרת העברת מטענים גדולים בקלות רבה יותר. כמו במשחק הראשון, גם כאן פועלת מערכת הקשרים החברתיים (Social Strand System). שבה שחקנים מכל העולם תורמים לבניית מבנים משותפים במשחק והיא ממשיכה להיות אחת הדרכים המרשימות ביותר לשלב קישוריות מקוונת בתוך חוויה לשחקן יחיד.
בתחילת תקופת הביקורת, השרתים היו מלאים בכבישים, סולמות וגשרים שנבנו בידי הקהילה. רק סדרת Souls מצליחה, כמו כאן, להעביר תחושת הזדהות אמיתית עם המאמץ המשותף של שחקנים אחרים העוברים את אותה דרך מפרכת כמוכם. לעומת זאת, לקראת סוף המשחק, כאשר השרתים הושבתו לצורכי תחזוקה, החוויה הפכה בודדה בהרבה. כל כביש, כל סולם, כל יתד טיפוס וכל גשר נבנו במו ידינו, ללא עזרה מאיש.
כל זה משרת את אחת העלילות הטובות ביותר שכתב הידאו קוג’ימה. מעטים המפתחים שמעוררים תגובה רגשית עזה כל כך כשמדברים על סגנון הסיפור שלהם. אף שהכתיבה של קוג’ימה נותרה ייחודית ומעוררת מחלוקת, צוות הדמויות של Death Stranding 2 הוא ללא ספק אחד המרשימים והעמוקים ביותר שיצר אי־פעם.
דמויות בלתי נשכחות
סם (נורמן רידוס) נשאר דמות מצוינת שדרכה השחקנים חווים את העולם, והקשר שלו עם לו מעניק למסע השני שלו עומק רגשי גדול בהרבה מזה שבמסע הראשון. בדומה לכך, פרג’ייל (לאה סדו) מקבלת תפקיד משמעותי הרבה יותר בהמשך, והביצוע שלה נפלא לכל אורך הדרך. היא יוצרת שלישייה מרגשת ואהובה יחד עם רייני (שיולי קוצונה) ו־טומורו (אל פאנינג).
אל הצוות מצטרפים טארמן, הארטמן (ניקולס וינדינג רפן / דארן ג’ייקובס), ובן לווייתו הקבוע של סם: דולמן (פאתיח אקין / ג’ונתן רומי). דולמן תלוי על ירכו של סם לאורך המסע כולו, ומספק תובנות על העולם, הקשרים על האזורים שאתם חוקרים, וגם הומור קליל ברגעים המתוחים. בנוסף, הוא מונפש בקצב מחצית מהפריימים של שאר הדמויות, מה שיוצר אפקט בובה מרשים ומכוון היטב.
דולמן אינו רק דמות קומית — הוא גם כלי שימושי במיוחד. סם יכול להשליך אותו לגובה השמיים כדי לקבל תצפית על הסכנות שבדרך או לסייר מעל בסיס אויב. ללא כניסה לפרטים ספציפיים, ניתן לומר ש־נוכחותו של דולמן, שנראית בתחילה כמו הקלה קומית או דמות צדדית מעט גימיקית, מקבלת תמורה מרגשת ומדויקת במערכה האחרונה של המשחק.
בעוד ש־Death Stranding הראשון הרגיש מבודד ובודד מאוד, כאן התחושה שונה לגמרי: בכל פעם שחזרנו אל ה־DHV Magellan, היה בכך משהו מחמם לב, מפגש מחודש עם שאר אנשי הצוות. כל כמה ביקורים, המשחק מתגמל את השחקנים ב־קטע קצר המתאר את חיי היום־יום על הספינה, מעין אופרת סבון על־טבעית שמעניקה עומק וחיים לעולם ולדמויות.
הקטעים האלה אינם תמיד מוסיפים מידע חשוב לעלילה או מקדמים את הסיפור, הם פשוט תמונות רגע של דמויות אהובות שמבלות יחד. סם מצא לעצמו משפחה לחזור אליה, וזו אולי אחת התחושות המרגשות ביותר במשחק. כמה מהרגעים היפים ביותר מתרחשים דווקא על הספינה, כשעוזרים ל־טומורו להתמודד עם העולם החדש שסביבה, או כשמצלמים תמונת פולארויד של הצוות כולו.
כאן נזכרים גם בכך ש־On The Beach הוא אחד המשחקים היפים ביותר שנוצרו אי־פעם — ו־Kojima Productions בהחלט מודעת לכך. יש אינספור רגעים שבהם המפתחים פשוט משאירים את השחקנים פעורי פה, עם סביבות מצולמות ברמת מציאות מדהימה ו־לכידת תנועה (Motion Capture) מהמובחרות ביותר שנראו בתעשייה.
אחד מהבוס־פייטים, שמתרחש באזור חשוך המואר על ידי מטר מסנוור של ניצוצות, היא בין הסצנות המרשימות ביותר מבחינה ויזואלית ששיחקתי בהן אי־פעם. בקטע אחר, קרב יריות ברחובות אפלים המוארים אך ורק בנרות, זיקוקים וגלגלי קתרינה ענקיים, היה כמעט בלתי נתפס להאמין שמה שראיתי רץ על קונסולת PS5.
פשוט יוצא מן הכלל
כשהקרדיטים מתחילים להתגלגל, Death Stranding 2: On The Beach מרגיש כמו המימוש המלא של כל מה שמשחק של הידאו קוג’ימה אמור להיות. הזוהר ההוליוודי והאקשן בקנה מידה של שובר קופות מלווים במשחקיות מצוינת, מגוונת וגמישה, שמותאמת לסגנון המשחק של כל שחקן. שחקני הצמרת מספקים ביצועים ברמה הגבוהה ביותר, והפסקול גורם לתחושה כאילו קוג’ימה השאיל לכם את ה־iPod האישי שלו, מדויק כמעט עד הצליל האחרון. אוסטרליה מוצגת כאן כעולם עצום, תוסס ויפהפה להפליא. זהו משחק שמצטיין בכל מה שהוא מנסה לעשות בקנה מידה גדול וגם הניואנסים הקטנים והמשונים שבו מרגישים הפעם הרבה יותר טבעיים ונעימים לעיכול.
אולי הדבר המרשים ביותר הוא ש־Death Stranding 2 מצליח לספר סיפור מרגש, חתרני ובעל עומק רגשי אמיתי ביד אחת וביד השנייה להציג את טרוי בייקר בחליפת מכניזם ובאיפור דראג מבלי שאף אחד מהאלמנטים הללו ירגיש זר או מוגזם. קוג’ימה כנראה לא ייצור עוד הרבה משחקים בקנה מידה כזה (הוא כבר רמז שייתכן ש־Death Stranding 3 יפותח על ידי יוצר אחר). מעבר לעובדה הפשוטה שהוא מתבגר, העשור האחרון פתח בפניו שלל הזדמנויות ופרויקטים חדשים, הוא כבר מחויב לעבוד על OD ו־Physint, שלא לדבר על הפרויקטים הקולנועיים שבהם הוא מעורב כיום.
אם זהו אחד משוברי הקופות האחרונים של קוג’ימה, הרי שהוא יוצא מן הכלל בכל קנה מידה. כשאנחנו רואים אותו מבלה עם האנטר שייפר או מתחכך בכתפיים עם ג’ורדן פיל, קל לשכוח ש־הידאו קוג’ימה הוא קודם כול מעצב משחקים מעולה. לפני שהיה הידאו קוג’ימה – האישיות, הוא היה הידאו קוג’ימה – היוצר. Death Stranding 2: On The Beach הוא משחק מצוין שנוצר בידי יוצר מצוין.
סיכום וציון
Death Stranding 2: On The Beach הוא המשך אפי, עתיר תקציב, ליצירת הפולחן השנויה במחלוקת של קוג’ימה. הוא מציע עלילה עמוקה וטובה יותר, קאסט דמויות מצוין, ועולם יפהפה שנועד להתחבר מחדש. המשחק מרגיש כמו תוצר ישיר של כל מה שעבר על קוג’ימה מאז שעזב את קונאמי, והוא ללא ספק אחד המשחקים הטובים ביותר של 2025.
Death Stranding 2: On The Beach הוא אחד ההמשכים הגדולים בכל הזמנים ואחד המשחקים הטובים ביותר של הידאו קוג’ימה. עם עולם עוצר נשימה, משחקיות עשירה וחופש בחירה נרחב, וקאסט ודמויות מהמרתקים שיצר אי־פעם, הוא משפר באופן משמעותי כמעט כל היבט של המשחק המקורי.
יתרונות
- משחקיות מצוינת, גמישה ומגוונת.
- אחד המשחקים היפים ביותר שנוצרו אי־פעם.
- קאסט מרשים שמספק הופעות מעולות התומכות בעלילה הטובה ביותר של קוג’ימה.
- אוסטרליה היא מפת משחק טובה, גדולה ותוססת יותר מהמקור.
- פסקול נהדר שמרגיש כאילו קוג’ימה שלח לכם רשימת השמעה אישית.
חסרונות
- חלק מהאנימציות מתחילות לחזור על עצמן לאחר כ־70 שעות משחק.
ציון סופי 10/10
*תודה לסוני ישראל על העותק למשחק.
