אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה, אני… פשוט לא רוצה.
Borderlands היא אחת מסדרות המשחקים החביבות עליי אבר. אין משחק שמעקצץ לי את הנוירונים ברגעים הנכונים כמוהו, שום דבר פשוט לא מתקרב לזה. זה לא שאני יתום לז'אנר, את Destiny אני מחבב (בעיקר כש־Bungie לא מנסה למכור לי גופה), ואני גם נהנה באיזושהי מידה מ־Diablo, אבל אין לי עם שניהם את הרומן שרקחתי על אדמות פנדורה, תרכובת ייחודית של אובססיה, חסד נעורים ונוסטלגיה בילט־אין.
עד כמה אני אוהב את הסדרה, אתם שואלים? הערכות גסות מדברות על למעלה מ־2000 שעות (!) במצטבר על כלל מוצרי הפרנצ'ייז, לא כולל שמירות אבודות על קונסולות ה־PS3/X360. כפי שניחשתם (ולא במקרה נשמעו קולות צרצרים עזים כאן באתר), עבדכם הנאמן לא עשה יותר מדי בשבועות האחרונים מלבד לנקות אינבנטורי ולשקוע עמוק ב־Borderlands 4, השְלוּטֶר (ע"ע Looter & Shooter כמרקחה) החדש של Gearbox.
אמנם התכוננתי מבעוד מועד נפשית, עשיתי תרגילי נשימה והפכתי בכוחות המחשבה לסלע בתוך נהר בדרכי לדוב נמלים רעב, שרואה שלל שנופל מאויבים כמו טרמיטים לפני בראנץ', אבל העולם הפתוח של Borderlands 4 הצליח לפרוץ את כל ההגנות המנטליות הללו שלי בקלילות, כאילו לא היו שם. 100 ומשהו שעות מאוחר יותר, כשכבר סיימתי את כל התוכן הזמין לשלב הנוכחי ורצתי עם 2 דמויות שונות, המשחק הודיע לי (אחרי שחירב לי שמירה עם בלגן במערכת ה־Cloud) חגיגית: "אחי, עזוב אותי. אתה מכור. קח את הפלטינום שלך ולך לגעת בדשא בחוץ".
גם היום, שבוע ומשהו אחרי שסיימתי כל מה שהמשחק מציע על ה־PS5, תסמיני הגמילה עדיין חזקים, כפי שיעידו כל השכנים שחיים קרוב אליי; אני לא רוצה לשחק בשום דבר אחר. בקיץ־קץ, אתם לא באמת צריכים אותי כדי להבין עד כמה המשחק הזה ממכר, אבל אני חייב לכם ולעדלי יונייטד ביקורת (שוב תודה לעדלי!), וכך אכן אעשה.
נתחיל מהסוף: Borderlands 4 לא הולך לקחת GOTY במופע הסופרלטיבים השנתי של ג'ף קילי, אבל שש שנות פידבק וליטוש בהחלט הפכו אותו לגרסה משופרת של מוצר סולידי ממילא, וזו צריכה להיות הבשורה האמיתית מבחינת המעריצים. לתוכו נרקח תמהיל מדויק של מכניקות שאולי אינן חדשות למדיום (ובחלקן אגע כאן בהמשך) – אך הן חדשניות ומהפכניות ביחס לסדרה; בכך הן עוזרות לזקק את החוויה של Borderlands 4 לכזו שמרגישה כמו משב רוח נעים ובלתי צפוי בתוך ז'אנר שקצת אבד עליו הכלח. וזה, ידידיי, חשוב כמו זהב.
ובחזרה להתחלה: הפעם אנחנו מתמקמים על כוכב הלכת קָאירוֹס (באנגלית: Kairos), מקום הנחבא מן היקום אלפי שנים באמצעות טכנולוגיה חייזרית סודית. קאירוס מצוי תחת שליטתו של הדיקטטור התורן – שמו הגנרי בישראל הוא ה־Timekeeper – מעין ניסיון חצי אירוני של Gearbox להנפיש את מייק טייסון לאחר מסיבת רווקים.
כדי להתקדם בעולם, עלינו להביס שלושה בוסים שסרים למרותו של ה־Timekeeper ברחבי העולם ולעזור לאזרחים המדוכאים על ידו להשתחרר מעולות השליטה (תרתי משמע, אגב: על מוחם מותקן התקן המעניק ל־Timekeeper שליטה מלאה על גופם ומחשבותיהם, ללא אפשרות להתנגד לו ולצבא השיבוטים שלו, ונחשו בדיוק למי הסידור הזה לא מתיישב טוב בלו"ז…) ובכך לזכות בחופש.
בדומה לדעתי על כלל החוויה, גם כאן אציין שזהו לא סיפור שיזכה בפרס פוליצר. בחלקו האחד נמרח כמו בלובאנד ובחלקו האחר מעט מרושל ולא אפוי, אבל להבדיל מ־Borderlands 3 וחגיגת הקרינג' הבלתי פוסקת של התאומים קליפסו, הפעם העולם באמת מרגיש פתוח, סימלֶסי (להגדרתם של המפתחים), ומבחינת הסדרה זהו אכן שינוי של ממש. לכל אחד מהבוסים הללו אפשר לגשת בסדר שונה, לבחור את האזור בו נרצה לשחק, ובהתאם לכך לסדר את מצב ההתקדמות שלנו; זה טייק שמוכר לנו יותר מ־Zelda: Breath of the Wild, ולנו נותר לתהות היכן ולמה לא נוסה בסדרה עד כה.
והעולם הזה… עובד. הוא עובד הרבה יותר טוב מהאזורים המוגבלים ממשחקי העבר, שדרשו מאיתנו מסכים אינסופיים של טעינה בין אזור אחד למשניהו כדי לנוע ביניהם. המרחב מרגיש חי ומגוון, מלא במשימות ובדברים להרוג, ואם בעבר נדרשנו להגיע לתחנות ייעודיות כדי לזמן רכבים ולשנע את עצמנו בסביבה, הפעם אפשר לזמן אותם תוך כדי תנועה בהינף כפתור (הכנס כאן שוב את משפטו של ניל ארמסטרונג על צעדים קטנים וגדולים), אפשרות שמחזקת את המוטיביציה לחקור מלכתחילה.
גאנז נ' פלז׳ר
שדרוג משמעותי נוסף מגיע בתחום הניידות: על קאירוס אפשר לקפוץ פעמיים, לנוע לצדדים, להיתלות באוויר זמן מה ולנדוד בין נקודות עם "Grapple Hook" שאפשר לאחוז בו באזורים שונים במפה. גם כאן, ניחשתם נכון, אף אחד מקטעי הטראברסל לא משנה את הז’אנר או מחדש אותו ככזה שטרם נראה באנטורג', אבל בתור חבילת פיצ'ריים לוקאלית בתוך היקום, גם כאן ישנה תוספת מבורכת למשחק. במחי רגע המעגל הקבוע של "להרוג אויב, לקחת את הנשק שלו ולחסל איתו את חבריו" כבר לא חד־גוני כשהיה בעבר, כי עכשיו גם האויבים מטפסים, מקפצים ומתעופפים באוויר, ואתה דולק אחרי כולם באותה התלהבות; זה מייצר גיימפליי לופ הרבה יותר משכנע שנשאר מעניין גם עשרות שעות אחרי.
לב ליבו של המשחק, הנשקים, גם הם זכו בתשומת לב ואהבה קפדניים. אם בעבר הייתה היררכיה ברורה לכל סוג נשק, כשכל יצרנית מציעה את הגימיקים וההתנהגויות הייחודיים שלה, Borderlands 4 מאפשר נישואי תערובת ומתגאה בכך; Jakobs עם הקלאסיקה הוינטאג'ית והכדורים שעושים ריקושטים, או Torgue עם העיצובים הבומבסטיים והכדורים המתפוצצים, ואפילו Atlas עם היריות המונחות (כרפרנס לאלמנט החמישי של לוק בסון) כבר לא תוצרים בלעדיים. מעתה כולם יכולים לצוץ באופן אקראי על גבי אותו נשק ולהכיל כמה וכמה התנהגויות בדרך ליצור על אויביכם קעקוע של פיצוץ על המצח.
השינוי הזה אולי נשמע קטן, אבל מבחינתי הוא הברקה של ממש. סוף סוף אני רודף לא רק אחרי נשקים נוצצים, אלא גם אחרי כאלה שקיימים רק בין שורות של סטטיסטיקות והתפלגויות מתמטיות, וכל שינוי קטן בחלקים שלהם יכול להפוך לחלוטין את ההתנהגות ואופן השימוש שלהם בקרב. אם זה לא מספיק, גם מערכת הנדירויות (נסו אתם לתרגם "Rarities" לעברית וספרו לי איך היה) סוף סוף מתיישבת על ההיגיון. הנשקים הסגולים, אותם 'סופר נדירים', מגיעים עם יותר חלקים ויותר שדרוגים טכניים (עד 4 כאלו בבת אחת), בעוד האגדיים הכתומים, ה'סופר־דופר נדירים', מקבלים פחות גיוון בחלקים על חשבון גימיק ייחודי וחד־פעמי משלהם, טריק אקזוטי שלא תראו בשום נשק אחר. או בקצרה: לסגולים יש יותר גמישות ועומק סטטיסטי, אבל האקשן הטהור והמערכות שוברות העולם יימצאו רק עם האגדיים.
הדגש הזה לא רק מוסיף עניין סטטיסטי, אלא גם (ואולי בעיקר) בונה איזון בריא ותמריץ אמיתי לשחק עם כמה נדירויות במקביל, גם הרבה אחרי שלבי הפתיחה, בהם אין הרבה סיבות לבחור נשקים מנדירויות אחרות. התוצאה היא גיוון במאגר הנשקים הזמינים לנו מהשנייה הראשונה, עומק לבילדים שונים, יציבות גדולה יותר במערכות הקרב, ובעיקר מיטוט התרחיש המבאס שבו 'מי שיורה ראשון מנצח'. עכשיו גם נשקים פחות שבורים מקבלים הזדמנות לזרוח, והמשחקיות הופכת למגרש משחקים הרבה יותר מאוזן ומסקרן כתוצאה מכך.
על קטעי האנדגיים אגולל (אולי) בפוסט נפרד, מאחר שדעתיי עליו יכולה למלא מאמר שלם. לצערי, בחלקו הזה של הטור אכתוב על הבעיות, ו־Borderlands 4 רווי בהן, רובן במישור הטכני: על ה־PS5 החוויה מרגישה רעועה, לא יציבה, ובעיקר סובלת מכל מחלות הילדות שהביאו עמו המנוע Unreal 5, עליו המשחק רץ. בתפריט היומי ישנם Memory Leaks, ריצודים, תקיעות וקריסות כמעט לפי שעון, אצלי לרוב אחרי שעה עד שעה וחצי של משחק רצוף. מעל זה תוסיפו את ההחלטה לא לכלול סליידר FOV על הקונסולות בהשקה וקיבלתם חוויה עקומה שמוציאה אותי כל הזמן מהאימרז'ן.
גם במישור התִכְני קשה לי להשתחרר מהתחושה שהמשחק יצא מהתנור חמש דקות (או שבועות) מוקדם מדי. אין רייד בוסים שישמשו כאבן בוחן אולטימטיבית לבילדים שבינינו ביום ההשקה, בניגוד למה שהורגלנו אליו מ־Borderlands 2 או Destiny, חלק ממערכות האנדגיים מרגישות לפעמים כמו טיוטה ראשונה של רעיון טוב ולא משהו ששורטט במלואו בטרם הושק, וההחלטה למכור את המוצר ללא בדל של מערכות סושיאליזציה, אתם יודעים, כדי לגרום לשחקנים לשתף אחד עם משניהו, להתרברב ולבנות קהילה איתנה ברשת, הן שרשרת החלטות מצערת שפוגעת באורך החיים של המשחק.
הווה ראייה: מערכת ה־Friend Codes, שכבר מובנית בתוך Unreal 5, מאפשרת לשחקנים לשתף את הסשנים שלהם דרך דפדפן פנימי, להצטרף בלחיצה אחת לחדרים אחרים ולפתוח חדרי לובי מגוונים, כל זאת ועוד מבלי לבזבז זמן על הוספת חברים ידנית והצטרפות נקודתית לחדרים שלהם. אין לי מילים לתאר עד כמה היא אקוטית לסוג המשחק שהוא Borderlands 4 עם יומרותיו הסימלסיים, וכמה היה מרוויח מתוספת כזו.
ישנן עשרות מכניקות סושיאליזציה בדוקות ואמינות שמחכות כולן מעבר לפינה, ולהן יש יכולת לעצב מחדש את תחושת ה"עולם המשותף" שהסדרה כל כך מנסה לבנות עליו. החל ממערכות הצטרפות דינמיות שמאפשרות לשחקנים להצטרף לסשן פעיל ללא זמני טעינה, דרך מרכזים חברתיים שמציגים פעילות בלייב של שחקנים אחרים (בדומה ל־"Hub" משותף), וכלה במנגנוני פידבק קהילתיים כמו דירוגים, המלצות, או אפילו אינטראקציות סביב לוט (כמו Bulletin Board אקטיבי שכזה).
Gearbox מדברת הרבה על "סימלס" כפועל יוצא בעיצוב החוויה של המשחק, ויתכן שבחלקים מסוימים יש לה קייס לתבוע על המונח בעלות, אבל לכל הפחות מבחינתי היא מפחדת מהרעיון הזה בדיוק כפי שהיא מתלהבת ממנו. הפועל היוצא של הפחד הוא שהמשחק עדיין שבוי בפרדיגמה הישנה של “עולם [סימלסי ככל שיהיה] יחידני ולא משותף”, במקום ליצור מרחב בו החוויות של השחקנים באמת שזורות זה בזה.
ומכאן עולה התהיה איתה התחלתי בכותרת: מדוע אני נותר רגוע? הרי יש כאן די תלונות למלא כרכים שלמים באנציקלופדיה בריטניקה ועוד לשמור עודפים למכירה בבלוג אינטרנט. התשובה, ובכן, די פשוטה: בשונה מ־Borderlands 3, שטבע בים טעויות עיצוב חובבניות שלא ניתן היה לגהץ גם עם אינספור פאצ'ים ושיפורים לאורך זמן, הפעם מרבית הבעיות פתירות. בעיות הביצועים יתוקנו, תוכן נוסף כבר מעבר לפינה – עם נשקים, נדירויות וסיפורים חדשים – ואיזונים לרוב המערכות צפויים להיכנס עם הזמן. ל־Borderlands 4, אולי לראשונה זה שנים לאחר בליל של בלבול יצירתי וחרדת ביצוע מצד Gearbox, יש תשתית יציבה שעליה ניתן לרקום את השלוּטר האולטימטיבי. זהו הבסיס, הבלופרינט, ומכאן הדרך היחידה היא למעלה.
גזר דין
לסיכום (מי ששרד, כל הכבוד לו, ומי שלא, יודע איך נראית הדלת בדרך החוצה), לא מדובר במוצר מושלם (ועל חלק מהבעיות פירטתי כאן בהרחבה), ועליי להודות שבסקאלה הוא נע מעט יותר לכיוון הצד המתסכל מאשר זה המפעים והמהנה שבחוויה, אך אני גם מבין שאני מראשוני המוהיקנים שחווים אותו, וכ־Early Adopter אני סובל מבעיות ומתקלות שלאו דווקא יהיו רלוונטיים אליכם, אם וכאשר תחליטו לרכוש את המשחק (הסליידר ל־FOV בקונסולות, למשל, התווסף מעט לאחר שכתבתי את עיקרי הביקורת, וזה ראוי לשבח).
יתכן וצידו המשוחד שלי חושב בקול כרגע, זה שחי את המשברים שלו בשלום ונהנה מהרומנטיקה, אבל אני באמת מאמין שנוכח מצבו העגום של ז'אנר השלוטרים, והיעדר תחרות אמיתית מצידה של Bungie עם Destiny, יש ל־Gearbox מקום לתקן ולשפר תוך כדי תנועה בלגיטימיות מלאה. ולאחר שזה יקרה, קרוב לוודאי, תעמוד כאן קלאסיקה.
תודה לעדלי יונייטד על הקוד לסיקור המשחק.
בוקר טוב. הייתי בטוח שהאתר מת.