Categories ביקורות

סטארפילד (Starfield) – ביקורת משחק

אני חייב לכם גילוי נאות – מעולם לא נמניתי בין חסידי בת'סדה במרוצת השנים. את סדרת Elder Scrolls חיבבתי, אבל הספיק עשור ומשהו מאז המשחק האחרון כדי שמידת הסבלנות וההתלהבות שלי מהפרנצ'ייז תדעך, ואת סדרת Fallout מעולם לא אהבתי מספיק כדי לפתח גילוי נאמנות רבים עבור החברה או המוצרים שלה (כדי לסבר את האוזן, כבר ב־Fallout 4 [שיצא לפני 8 שנים] הרגשתי שההייפ סביבו היה מוגזם ולא מוצדק).

חָבְּרוּ זאת לעובדה שמאז ומתמיד סלדתי מהגיימפליי המיושן והרפטטיבי, והגאנפליי הלא משכנע בעליל של מוצרי הסדרה כדי להבין עוד לפני Fallout: 76 שאולי ישנו סוג של "Sugar Coating", או בעברית בלוף. כל זאת ועוד לא אומר שמדובר במשחק או בסדרה רעים, אלא שאף פעם לא רחשתי להם סימפתיה או כבוד שאולי הגיע ואולי לא.

בכל זאת, מעל עשור שבתסדה לא שחררה מותג חדש פרי יצירתה ולא וריאציה-גרסה מחדש-סיקוול-ספין־אוף-you name it של אחד ממותגיה, וגם אם אינני מחסידיהם, אני יודע להעריך את הרצון להשתדרג ולנסות לבנות משהו בנוף קצת אחר. אז הלכתי לבחון את Starfield עם ציפיות מתואמות ותקווה שהוא יהיה מיוחד, ותרשו לי להתחיל מהסוף ברשותכם: לא מדובר במשחק רע… אבל לא בהבלחה יוצאת דופן שתישאר איתי שנים קדימה. בואו נבין למה.

מה הסיפור של סטארפילד?

Starfield מתחיל סיפורו במידה רבה לשאר הנרטיבים של משחקי בתסדה; הגיבור מוצא את עצמו לבד בתוך הרפתקאה ששואבת אותו, בין אם ברצון ובין אם לא, להרי לוט בערפל שיהיה עליו לאתר, לפצח ולפתור. הפעם אנחנו מתחילים במכרה איפשהו בגלקסיה לחציבת מינרלים ומתכות, שבזמן השיטוט בו, אנו נתקלים באובייקט שמחזיר אותנו אל המפץ הגדול; הוא מגלה לנו על הנודע ועל הלא נודע מתחילת היקום ועד זמננו אנו. מסתבר שישנם עוד אובייקטים כאלה, ששופכים עוד אור על סודות היקום.

בקיצקץ, אנחנו וקבוצת חוקרים נוספת העונה לשם "Constellation", צריכים לחפש יחדיו את האובייקטים החוצניים האלה ברחבי הגלקסיה, ו… אה, אין עוד הרבה להרחיב בנוגע לזה. הסיפור מאוד פשוט ובחלקים סתמי. הוא נמרח כמו 20 גרם של חמאת בלובאנד על גבי כיכר לחם שלם ולא עושה הרבה בין לבין; אין את תחושת האייג'נסי (החופש להשפיע על המשחק דרך הבחירות שלנו) לבנות את העלילה שאנחנו רוצים לקבל דרך משימות משניות ועצי הדיאלוגים, כיאה במשחקי בת'סדה; כאן הרבה מהבחירות הן קוסמטיות, לא משנות הרבה בתוצאה הסופית, ובעיקר לא גרמו לי להימשך לדמויות או האינטראקציה ביניהן.

זה לא שאין מספיק משימות או עומק טכני, Starfield הוא משחק גדול מאוד בהיקפו (יש כאן 1000 כוכבים, שמרביתם נבנו דרך אלגוריתם בשילוב עם A.I), אבל בדומה לטייטלים כמו No Man's Sky, יש שתי וריאציות של כוכבים. "כוכבי אם", עם הרבה שינויים ואופציות, ו"כוכבי בת", שנבנו באופן רנדומלי בלי הרבה עומק. כאמור אילוזיה על המחשבה שיש הרבה מקומות ואזורים לחקור, אלא שבפועל תיתקלו הרבה בקירות בלתי נראים (ויש הרבה מהם כאן), מסכי טעינה והרבה אזורים ריקים וחלולים.

אז איך הגיימפליי?

גם בעניין הגיימפלי יש לי טענות. המשחק עושה שימוש בהמון תפריטים ומסכי ביניים, גם בכניסה ויציאה מהחללית, וגם כשעושים משימות וצריך לסיים אותם ע"י דיאלוג או הרמה של אייטם, אתם – נחשו אתם – עוברים בין תפריטים. הדרך לאימרסיביות רוויה תקלות וסרבול, ועד שמגיעים לחלקים המעניינים בסיפור (20 שעות קדימה, דרך אגב), לא תצליחו לגרום למשחק להתנייד יותר מהר.

הגאנפליי ב־Starfield טוב יותר מזה שהיה ב־Fallout 4, אבל גם פה אני מוצא תלונות שמצאתי אז שם; אנימציות חובבניות בטעינה או בכניסה לכוונות, פליירים זולים, סאונד לא מאוזן (לפעמים שומעים את הנשק חורק מכמות הירי ולפעמים לא שומעים אותו בכלל), ובין לבין יש גם באגים. הרבה מהם.

ביצועים, פריימים וכמה רגעים אפיים

שיחקתי בגרסת המחשב, על מפרט טכני עם כרטיס מסך RTX 2080Ti ו־R7 5800X3D, בליווי SSD איכותי והרבה ראם (מפרט חזק מזה של הסירייס X), ובקושי הגעתי איתו ל30 פריימים. וכדי לנסות בכלל להתקרב לשם, הייתי צריך להוריד את כל ההגדרות למינימום, לסבול מגרפיקה מכוערת ובאגים בתאורה (מכירים את זה שהתאורה "קופצת" מהמודל? או לפעמים לא נדבקת אליו כמו שצריך? אז כן, זה קרה לי), עד כדי כך שהרגשתי שעדיף לי לקנות אותו לאקסבוקס בנפרד.

המסקנה שהגעתי אליה היא שאם אין לכם מפרט גיימינג חזק ועדכני, עדיף לכם לקנות את Starfield לקונסולה או לנסות את מזלכם דרך הקלאוד. אני לא רואה דרך אחרת לשחק בו.

ובכל זאת, לא הכל "רע" בממלכה של טוד האוורד. יש רגעים בהם Starfield תופס תאוצה ומנפק רגעים אפיים שמזכירים אופרות חלל משובחות, קטעים בהם הגאנפליי בכל זאת מתחבר ובעיקר הרבה תהודה של סקרנות ורצון לחקור עוד מהלא נודע. לכן אסכם את חוויתי ב־Starfield ככזו שתטיב עם מעריציה הקיימים של בתסדה, שיודעים שיקבלו חוויה מתפשרת בהיבטים טכניים ויותר מכך בהיבטים נרטיביים, ומוכנים לסבול התחלה איטית וחסרת אמביציה. אך בעבור אלו שאינם מעריצי החברה או מותגיה, אני חושש שלא תזכו לשירות מיוחד או ייחודי גם הוא.

ונקודה למחשבה: בניגוד למשחקי Fallout, שהתרחשו באזור מוכה אטומים (תרתי משמע), מוזנח וריקני מבחירה, וב־Elder Scrolls אזורים גדולים ויפים, אבל הרבה מהם בחיק הטבע, בסלעים, בנהרות ובמפלים – כאן נמצא Scope שאמור לשאוב אותנו לקצה גבול היכולת, מערכות השמש הענקיות, תחושת ה"זה מסע בלתי נגמר", ההיצמדות לגישת ה־Low Sci-Fi החביבה עליי בעיצוב הפרטים – כלומר כל הדברים שאני מייחל להם שנים בז'אנר.

זה מוביל אותי לתהות עד כמה תובעני ההתעסקות בלייצר משחקי AAA מהסוג הזה. לשם השוואה, בתסדה מתערכים את זמן הפיתוח של סטארפילד ב־8 שנים ובתקציב של 220+- מיליון דולר (ללא תקציבי שיווק). זה ממקם אותו במקום השני ברשימת המשחקים היקרים בעולם. אתם יודעים איזה משחק נמצא במקום הראשון? אם לא ניחשתם כבר מהטקסט – זהו Star Citizen, שתקציבי הפיתוח שלו נאמדים ביותר מ-500 מיליון דולר. אם מחשבים את האינפלציה, העובדה שעדיין נמצא בפיתוח וזה שטרם הופץ בצורה רשמית – יתכן שיגיע או יחצה את רף 1 מיליארד הדולרים עד שיהיה מוכן.

כשאני מסתכל על Starfield כיום עם כל הבעיות הצפויות לו, הוא מזכיר לי למה מלכתחילה שקלתי להיות תומך ראשוני ל-Squadron 42 (מצב הסינגל פלייר של Star Citizen). נכון, Star Citizen לא עומד לצאת בקרוב ובינתיים אנחנו מדברים על Starfield, אבל אולי יציאתו והצלחתו תגרום לעוד מפתחות לזנוח את חוסר הביטחון, ולא לפחד מהז'אנר המופלא וה(לא מספיק) מנוצל הזה.

ממליץ!

*תודה לעדלי יונייטד שסיפקה לנו קוד למשחק.

הצטרפו לערוץ הטלגרם החדש של גיימפרו לעדכונים שוטפים בנושאי גיימינג וטכנולוגיה. תוכלו גם להירשם לעדכונים דרך עמוד החדשות של גוגל או בעמוד הפייסבוק.

סטארפילד (Starfield) – ביקורת משחק
ביקורת גולשים3 Votes
7.1
8
8
מערכת התגובות
התראה
0 תגובות
פידבקים
צפה בכל התגובות

כתבות באותו נושא: