זועם, נוקם ולא מתנצל – Mafia III בביקורת

mafia_3_review

[toggle title="מאפיה 3 כמשל (לחצו לקריאה):" state="close"]בבוקר מלא זרזיף ותִמרות עשן התעורר בֲּמְבִּי למלאכת 'אור' מלא ותִּקְהֶינָה גופו בריק הקפוא; היה זה יום שנמנה כפסיק זעום מדמי חייו של העולל בצוק עִתיו; האור ניגש אל במבי בדמות אדם חסר צל והפנה אותו למדוכה מלאת העקמת ליד מאות מראהו; במבי הפנה ראשו בתחושה שאין בו מְתׂם והבחין בנהר ציידים מלאים בגחמה לא סבירה למותו. סובב ראשו בחזרה אל האור ושאל בתמימות כנועה: "מי אתה?". בעוד זה לא ענה, המשיך בא‏ׂמד לב: "מי הם?"; הישות המסתורית לא נשארה חבה לעיני במבי, ושחררה את המרצע: "אלה נפשות אבודות שנשבו לאמות ידיה של אחיזת הבֻּלְמוּס. אלה ואלה ראו במעונותיך מפלט חם לעונה הקפואה וכעת עתים לכיוונך כאיילות שלוחות. מוטב שתברח לכיווני, לכיוון הקול שמשתלח בראשך ולכיוון רעש הזכוכיות המתנפצות מדריסת מגף המצוי מולך". במבי כיווץ עיניו בחוסר הבנה, אטם שפתיו, והחל במסע בריחה לעבר הישות המסתורית. היה זה רגע התהייה של במבי; בראשו נברו סימני שאלה רבים – מי האדון שהסב עיניו לחבורת הציידים ומהו רצונו? מאיזו ביצה הגיחו הציידים ומהי מטרתם? האם ראשו יישאר צמוד לכתפיו או שמא יימצא אותו מחובר לקצה חרמש בעת אילת השחר? בעוד שבמבי נותר כלוא בקוליסאום הספקולציות והתרחישים שרקח לעצמו בעת שחיפש אחר תשובות, הישות המסתורית התגלתה למראה עין; היה זה אדם נמוך קומה כבן 40, חבוש כובע מגבעת, עטוף באריגי פשתן, עטור בטבעת יד מצופה זהב ובתוכה אבן ארגמן מבליחה, ומצויד במעיל צמר שחור שנוטף ריח מר של טבק, ובעוד שבמבי מנתח באדיקות את מראה הישות המסתורית עד שנוכחות עיניו גרמה לה להשפיל מבט, דווקא היא זו שהפרה את שורת האיפוק שבה שרר גיבורנו כאשר פצחה קודם בשיחה; "שמי הוא לְיִאֵּלִי ועסק הטבק הוא מסחרי", ענתה הישות המסקרנת בטון מליצי. בעוד שבמבי בוחר בקפידה את משפטו הראשון לעת השיחוח עם אותה ישות מסתורית, ליאלי הוסיף ואמר; "מהיכן צצתי? מהי מטרתי? אלמלא הייתי מזהיר אותך מפני הציידים… מה היה מתרחש?

קיומי כשלעצמו מעלה תהיות, אך רובן נכוות לאלף כפרות אל מול האמת האופטימית – אתה בחיים, ולא טרף לציידים; זו האמת היחידה שצריכה למשול בגופך.", ליאלי פצע פיו בשנית: "הססנות היא אחת מאויביו הכנועות של אדם, שהרי גם אם אל נתהלל חוגר כמפתח – לא נוכל אלא לתהות בדבר העבר, ההווה והעתיד. אם הייתי מהסס לעוט אליך, סביר להניח שהיית כעת בעליונים. אם היית מהסס לקולי ולכל גופי, סביר להניח ששנינו היינו מצויים בין הפטיש לסדן", הסביר ליאלי ובכך סיים את דבריו. ליאלי כיווץ מגפיו והתקדם לעבר היער האדמדם וענפיו המכורסמים תוך שהעביר בבמבי מבט תוהה כאילו היה חמור נוהק מכפיפה של חרובין; וכאין פוצע פה ומפצפץ לעברו של במבי ברצון לחבור לעלילותיו – זכה ליאלי להתעלמות מוחלטת. "החלטתך… האם סופית?", תהה ליאלי בקול במבט מכווץ – אך קולו לא נשמע.

במבי עמד למרגלות הדיונה המצויה ליד עצי הדובדבן בשולי היער; כל שעניין אותו היה השקט; שקט היה זה שאפף את גרונו וידיו הרפויות. במבי לא חשב על הציידים עוד, במבי לא חשב על רכושו הגנוז עוד ובמבי לא חשב על דברי ליאלי ודברי הרז שבפיו עוד. היה זה רגע מסכם, רגע שבו במבי הרוויח עוד דבר מה בחייו; עוד רגע שיוכל להקדיש לעבר אוויר הפסגות עליו חולם בכל לילה לאחר שיוצא מבית המרחץ ולוגם כוס חלב לוהט, מאשר עוד רגע שבו היה כסומא בארובה באבק הדרכים עליו עומד כעת ונאנח באשר לעתיד ימיו. ועם השקט הרועם, במבי ברח מליאלי, ברח מביתו, ברח מארצו והחל בדרך חדשה. ליאלי העביר בבמבי מבט אחרון בעודו בורח מפרוורי היער, עיניו היו כצנינים ופניו השחירו כשולי קדרה; בהבנה אחרונה לרצונו של במבי, ליאלי הרחיב שפתיו, עיקם כובעו, ונעלם. סימניו התפוגגו באוויר החורפי – ובמבי, שלא העביר ולו פעם אחת מבט לאחור – כעת יודע אשר בלבבו לא להסס יותר לעולם.[/toggle]

–––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––

גם סיפור וגם ביקורת במאמר יחיד; שלא תדונו אותי ברותחין כחאפר, חלילה. האם הסיפור אמיתי? אתן לכם להחליט (=וגם אתן לכם לנחש מאיפה נלקח הרפרנס לעלילותיו של במבי – הזוכה המאושר יתנחם בטיפ לחיים מאת סיימון ובכרטיס למשחק רנדומלי של בית"ר מספיר), אך בהשראת ההשקה של מאפיה 3 נזכרתי במקרה המצוין לעיל. האמת היא, גם אני אוחז בדעה הרווחת הגורסת שהסיפור, כמכלולו, דיי סתמי וחלול. בדיעבד, אולי גיבוב המילים ששחזרתי באדיקות לא באמת שווה את זה; אולי בזבזתי לכם את הזמן, ואולי באמת בזבזתי גם לעצמי את הזמן, ואולי עשיתי שימוש מושכל בסיפור כמעין דרך יצירתית להרגיע את גחמות משנעי החפירה™ הידועים לשמצה שלי; אך אם תשאלו לדעתי, המלל עצמו פחות רלוונטי – הרי שזה הוא המשל שמנופף ידיו לשלום מראשו הצנום של במבי; הססנות היא שם המשחק, והתפניות העלילתיות הכבדות (=שאולי היו אינטליגנטיות מעט יותר ביקום מקביל) שהנדסתי בכובד ראש כדי להניח ידיי על המשחק התחילו, הפלא ופלא, בחשש מוחלט.

אטען לזכותי שאני אדם אופטימי ובעל מודעות עצמית גבוהה (=בחיי, אני עדיין מודה בכניעה שניהלתי רומן סוער [ואפלטוני בלבד, אני לא מוזר] עם Borderlands למשך חודשים שבמהלכו כל דייט היה סוער ונועז יותר מקודמו. אין לי מושג למה הייתם חייבים לדעת את זה); קשה להוציא אותי משלוותי ונדירים המקרים שבהם אלך על קצות האצבעות מחשש שאפתח איזו ״תיבת פנדורה״ שלא אהיה מעוניין בהשלכותיה – אך הרי לכם חוק מרפי קלאסי; לכל מה שלא אייחל ולכל מה שלא אזקוף לעצמי, הרי זה יקרה. מאפיה 3 הוכרז, ואני מחמיץ פנים. תגובתי הגומעת מאותו טריילר הכרזה הייתה משהו באזור החיוג של: "נו, נהדר. עשו ממני קוצץ ציפורניים מכני עוד מסוף המשחק הקודם, וכעת גומלים לי בעוד אחת מאותן קלישאות שפיכת הדמים בהנצחת כוחה הפוליטיקלי קורקט של הנקמה"; את הפנים האלה היה קשה לי להסתיר ודאגתי להבהיר זאת לכל סובביָ – במאפיה 3, אני לא מעוניין.

ובעודי מרכין ראש להיותי אוד עשן, הגיעה עת ההשקה; אני אוסף את הטייטל, מתקין את הקבצים הדרושים ומתחיל לשחק (=מינוס רגעי ההמתנה לביטול נעילת קצב הפריימים לשנייה בגרסת המחשב; עם כל הכבוד, גם לי קשה לנווט עם עכבר על 30FPS) – ובחיי, כמה אני שמח שלא היססתי. אתחיל מהסוף, ברשותכם – מאפיה 3, על כל מגרעותיו [ויש לא מעט, למרות כל פועלו למען עסקי הירחונים הפורנוגרפיים של יוּ הֵפְנִר], כנראה משובץ כאחד מהמשחקים הטובים ביותר שניסיתי השנה; הוא אותנטי, הוא זועם, הוא נוקם והוא לא מתנצל. יש בו נימה מאוד ביקורתית כנגד יחסם החברתי של האפרו־אמריקאים בזירה המקומית ובחירתו לא להישאר כבול לעיני הפרוטגוניסט עם הֽאֵפִּיל הנרטיבי לפַאָנְדּוֹם הסביבתי משתלמת, בסיכומו של דבר ועניין.

שלא תתבלבלו; עצם הנאתי מ־Mafia 3 לא נגמרה בדבש ובפרחים. עברתי המון משימות מלאות באגים, אזורים חפוני גליצ'ים ויתר הירקות המוכרים לנו ממשחקי־השקה כאלה או אחרים כדי לסיים את הטייטל המיוחל במהירות, ואין הקומץ משביע אותי; איני רוצה להיקרא ברחוב סנוב, אך אני מקווה שעבודת הקודש שנעשתה פה תוליד חג על שמי (=לא מהסוג שבו גם ננפוש בבית ונבלוס פיצות מהמאנצ', אך כזה שיציין את שמי בלוחות השנה) – זאת, כמובן, כדי שאף נפש תמימה לא תעבור עינוי זהה לבטלה. ועכשיו ברצינות, לרגע קט ברח מראשי שיש משחק לבקר ועליי לספק את הסחורה; כשנטען את המשחק לראשונה, ניווכח בזכוכית מגדלת ללוזר התורן שנגלם הפעם – שמו לְיִנְקּוֹלֵן קְּלֵיִי; חייל משוחרר שעדיין מחפש את החיים שאחרי הצבא. לינקולן נולד כבן תערובת יתום (=כי אוצר המילים שלי לא מצא צירוף שיצטייר כפחות גזעני לתאר את מראהו, give me a break) לבית אמנה שגם מפיק, על הדרך, בית תמחוי שכונתי; שם הכביד לינקולן את לבו במבט ירוק על האדם הלבן והפריבילגיות שלהן, לדאבונו, לא זכה בגלל מוצאו. בנערותו היה נוהג לעשות ״ג'סטות״ למאפיה האזורית כדי לממן את "דמי ההגנה" שסיפקו החבר'ה הטובים בחליפות, וכך מילא את מטלתו הקבועה בשמירה על האיזון בחייהם של תושבי "האספסוף השחור" (=ולפני שתרוצו לעברי שלוחי רסן עם כידונים ולפידים, תדעו שזו שם השכונה שבה חי לינקולן, ונראה שלא רק אני בעל מודעות עצמית גבוהה; סתם, סתם, נו).

יום אחד מאס גיבורנו בחייו והחליט שבא לו לשרת את מדינתו ולא את משפחתו האמנת – בחיש התגייס לינקולן לצבא האמריקאי כדי לשאת חלק בנטל האומה ואמר שלום לביתו הקודם. המלחמה נגמרה, הקליעים שרקו עד זוב דם, אבק השרפה הופץ בכל פינה, ההיפים כבר הספיקו להגיח משום מקום, לפרוש, לדפוק הדרן ולהיעלם ממפתן ההיסטוריה, והחיים המשיכו הלאה. השנה הנוכחית היא 1968; המיקום הוא נְיִוּ־בַוֹרְדוֹ (=ע"ע: גרסה בדיונית לניו־אורלינס) והעולם נוטל מורפיום באופן מסחרי בדמותה של הפוליטיקה כדי להתאושש מאירועי ווייטנאם. כיאה לימי הזוהר במאפיה – לינקולן שב בדיוק כשהעניינים מתחממים כשגופו "המאומן" מעת השירות הצבאי נראה זהה לשל רובינזון קרוזו לאחר סשן של סטרואידים.

מפאת הרציונל לא אפרט יותר על העלילה ורק אציין ש־Mafia 3 עושה שימוש מחוכם בקווי הזמן הנרטיביים שלו, אם כי מעט מאבד את כיוונו בדרך; מעברים חדים שתבצעו להווה הדמיוני של אותה התקופה שופכים אור על פרשיות העבר – אותן פרשיות שאתם רוקחים כעת כלינקולן – וכך מלמדים אתכם בצורה עניינית יותר על ההשלכות הכוללות של מעשיכם, אך רק למראית עין. אם, לדוגמה, רצחתי איזה 'במבי' רנדומלי לפני עשרים שנים כדי למנוע ממנו להשתלט על שטחיי – המעבר העלילתי להווה רק יציג לי באופן מופשט את תוצאות מעשיי.  דהיינו, למעברים אלה בסיס מוצדק מספיק לעניות דעתי. את המעברים תבצעו דרך סצנות קולנועיות (=Cutscenes) משובחות בדמותן של גיבורנו ואחרים, ולרוב כלל לא תחושו בנוכחותם של אותם קטעים מגיחים מהעלטה בעת שהסתובבתם לתומכם בפארק השכונתי.

מדובר בשימוש מחוכם של הטכנולוגיה שמגיעה לשיאה עם הסיקוול, ועל כך אסיר את כובע הקש ואודה שהחבר'ה מ־2K שיחקו אותה עם המודל העסקי; האלמנט המוצג מהווה האֲרִי המצוי ברשימת השינויים – אותם מעברים משרים ראליסטיות ומסתורין; פעולותיכם סביב ניו־בורדו מוצגים כהיסטוריה – היסטוריה שאתם מעצבים למכלול נרטיבי מתעצם בגודלו – והרי שאם תחילה סברתי שזהו צעד נבון מנקודת מבט עלילתית, שכן פריסה נכונה של הסיפור וחילוקו לנקודות זמן שונות יקלו על עומס המידע שהצטבר בין Mafia 2 ובין Mafia 3, כעת אני סובר שזהו צעד נבון גם מבחינת הקצב; המשחק מתחיל ישר באקשן ונקודות המנוחה היחידות שלו הן ברגעי המעבר העלילתיים האלה שכשלעצמם מלאים בטוויסטים ובתפניות מהותיות בנרטיב. אז עבור מי שחיפש משחק פשע אמתי שלא עוצר כדי להסביר את עצמו – נראה ש־Mafia 3 הוא האתנחתא המושלמת עבורכם.

פרט לחילופי השלטון בדמות 'הגיבור' ומעברו של וְוִיטוֹ סקַּאָלֵטָה לעיני הדמות המשנית, Mafia 3 מבצע בעצמו אחורה־פנה ומגדיר מחדש חלקים עיקריים ב־DNA של הפרנצ'ייז; אם בעבר סברנו שהמונח "מאפיה" מתעצם סביב משקפותיה האימתניות של הסיציליה האיטלקית לאחר שביצעה עליה לאומות המאוחדות, היום ניחשף לאב־טיפוס של הגנגסטרים מהברונקס. האנגר 13 האמונים על הטייטל משחקים על חִבלה הדק של ההגדרה ומעקמים את ההיסטוריה לטובת סיפור סוחט דמעות שייצור מוקד הזדהות עם הקהל; אין בזה כל רע. להפך, אני מעודד שינויים – אך לא יכולתי שלא לתהות בקנקן בדבר בחירת הקונספט מעורר המחלוקת. אהיה שׂה תמים אם לא אעלה בדעתי שהכיוון העלילתי נרקח לא מגחמה טהורה לשינוי, אלא מרצון בודד לעשות חיל וליצור עניין דרך מילות בַאָז ריקניות על כל סוגן, ואשקר אם אטען שאני חף מהיכרות כללית עם השסע החברתי העמוק בחברה האמריקאית; 'השחורים' מול 'הלבנים', 'הנעלים' מול 'הנחותים', 'המשפיעים' מול 'המושפעים' וכל שאר ביטויי הפרופגנדה המערבית מהסקאלה מהווים רק חלק בודד מהקונפליקט העמוק שמנסה האולפן להשליך עלינו בתקווה שיפגע. אם ציינתי בעמעום שהכיוון העלילתי הניחן בסיקוול נסוב סביב כוחה הנעלה של הנקמה ועליית הדם החדש לשלטון המאפיה – כעת אוסיף שהיחס המזלזל אליו זוכה לינקולן נשאר אחיד לרוב אורכו של הסיפור, כשגם אם זכה באמונם של "תותחים כבדים" כאלה או אחרים באזור כתוצאה מפעולותיו באזור, מוצאו עדיין מהווה פקטור מורבידי עד הסוף וחובת ההוכחה עליו נצחית.

לאחר שתלגמו מהרוק המחניק ותהיו מוכנים לזריקת המרץ שתמתין לכל המוכן לנעול את נעליו הכבדות של לינקולן קליי, תגלו קונספט דיי פשוט בבסיסו; למרות ניסיונותיו הרבים של Mafia 3 להצטייר כיער סבוך בעל מערכת פוליטית מסועפת שבפלגיה האפלים משחקת המאפיה, האמת העגומה מבצבצת מחלונות הגן ומשקפת שפירות מעלליכם יהיו ברוב הזמן להשתלט על אזור A, להרוויח את אמונו של בחור B ולהשתלט יחד אתו על אזור C שבו חשקתם מלכתחילה; את כבודכם תרוויחו דרך השטחים שתשיגו, וזה יוצר בעיה בפני עצמה; שהרי מחד גיסא, אם ברשותכם לא די בשטחים – הקולגות לתפקיד לא יירצו לחבור אליכם, ומאידך גיסא, אם תרוויחו די בשטחים ותרמסו את כל העומד לרגליכם, יסמנו אתכם לקלס ברור שיש להיפטר ממנו. הקו מִטשטש והאמצע נראה כאוטופיה לא מושגת; ובכל זאת, Mafia 3 מאציל את עמדת הניסיון; ככל שתבואו בימים, כך תעמדו בראשה של שרשרת המזון; לכן לעלה נידף בעיר כמו לינקולן החיבור ״לשועלים וותיקים״ הוא חשוב ואף קריטי – חכמת חייהם של האנשים סביב היא זו שתעזור לגיבורנו להבין את מקומו, וגם לדעת איך לחבור לאינדיבידואליים בעלי חזון שווה ערך לשלו. שותפיכם למסע יהיו אישים שיחברו אליכם מתוך הבנה ומודעות חופפות, כמו שקט אזורי, נקמה או רווח על כל סוגיו – ברשימה תמצאו את גיסנו וויטו ששורד מזה שנים על אדי הדלק האחרונים שנותרו לו מתקופתו כג'אבר מקומי, ונראה שמאורעות הסיום של Mafia 2 לא תרמו רבות למצבו. לצדו של וויטו יעמדו לשירותכם שועלים נוספים – ביניהם ״מלכת הוודו״ קַסָנְדֵרָה; קורבן נוסף מאחיזת ידה של המאפיה בניו־בורדו וזו שהחליטה שקייטנת הגיא צלמוות ל'אספסופים שחורים' תמה באזוריה – תוּמַאָס בּוּרְק; אירי בעל תפיסת עולם הגורסת שחתיכת מתכת עם ארבעה גלגלים שוות ערך לנישואין עם בני המין השני – אלא שהוא, מעל כולם, מנפח חזה בעובדה שאם יגיע יום שבו דרככם ייפרדו, היא לא תיקח לו חצי מרכושו כמעין דרך יצירתית לגרום לו לשלוק את עיניו מהמקום –וג'וֹן דוֹנוֹבֵן; סוכן CIA בדימוס שהאזין לרחשיה של ניו־בורדו במשך שנים; ג'ון, מעל כולם, יודע כמה העיר צמאה לדם חדש, דם כשל גיבורנו לינקולן. יחדיו תבצעו משימות, תפילו גולגלות וותיקות מרשת המאפיה ותשלימו את מטרותיכם בחשאי, אם תזכו להישאר בחיים – כמובן. ולפני שאקבל מיילים זועמים מההורים, או מאיזה ברנש שקרא את ביקורתי לפני שנים וכעת החליט שבא לו לשתף (=עם המון סימני קריאה!) את מחשבותיו בדבר החיפוף שאני משרה בעת תיאור הביוגרפיה של גיבורנו (=למרות שסביר להניח שכבר אשכח מה הייתה דעתי על המשחק עד אז), אקדים תרופה למכה ואציין שאיני אוהב להיכנס לנבכי הסיפור ממחשבה שמאמריי הם כמו טבילה קצרצרה לפני הכניסה לים הגדול – תיאור המהווה פסיק מכלל החוויה; חוויה שארצה שתחוו בעצמכם ולא בגלל איזה מתנשא, פלצן ודיכוטומי שרק לפני כמה פסקאות הציע חג על שמו.

ראוי לזרוק כמה מילים גם על פס הקול הנהדר שיש למשחק להציע; הטייטל לוכד היטב את התקופה ופס הקול המצטיין וודאי עוזר לחובבי הז'אנר להישאב עמוק עוד יותר אל רחשי ניו־בורדו למרות כל ההבל ורעות הרוח שמסביב, ומובן שלא בכדי; הדור הבא בפרנצ'ייז מציע לשרותנו מגוון רחב של לחנים, החל ממנגינות ג'ז ובלוז מקוריות מאותה התקופה, הישר ללהקות רוק ידועות כמו הרולינג סטונז ועד למנגינות מקור שהוקלטו במיוחד עבור הטייטל. כל הלחנים מתנגנים בסינרגיה מושלמת ובקופרודוקציה לעלילה, ולעתים כלל לא תחושו שלחן כזה התחלף באחד אחר בזמן שתסתובבו בעיר עם מגוון כלי הרכב האזוטריים מאותה התקופה. גם אסתטית המשחק מרשים; על יכולותיו הוויזואליות בהתאם לזמננו אין לי יותר מדי להרחיב – מי מכם שלא חי מתחת לאבן בחמשת השנים האחרונות וודאי יזכה לשירות דומה גם הפעם – אך זה הוא דווקא עיצוב הסביבה שמתעלה על היתר – האנגר 13 מצליח בגאון לחבר תקופה נשכחת לפי דוברי ימינו אל האותנטיות הזהירה שהייתה קיימת משלהי המשחק הראשון בסדרה – וזה לא פשוט כלל בהתחשב בסטנדרט שהצבנו לכל עוף חדש בלול משחקי הווידאו – זה התובע שיש צורך בפילטר לכל זבוב וחתיכת נייר המתעופפת באוויר העולם, וגם כי, אתם יודעים, הפרנצ'ייז שינתה מסלולה ב־180 מעלות; בחייכם, מי היה חושב להחליף איזה דון איטלקי ב"אספסוף שחור" וזועם לפני שש או שבע שנים?

למרות התשבחות שעבדכם קהה השכל מרעיף פה כאילו אין מחר ומתרפק בהנאה מחשידה כאילו הוצמד לרקתו אקדח, עליי להודות בכניעה ש־Mafia 3 רחוק מלהיות חף מבעיות – באזור החיוג של גרסת המחשב האישי (=שעליה בוצעה הביקורת, ולכל התוהים – ברשותי R9 390 \ i5 4590 \ 20GB RAM) רבים מדווחים על ביצועים הזויים ולא אחידים, וכשרואים ״אספסוף זועם״ המתלונן שצעצועיו היקרים לא מריצים את המשחק על קצב הפריימים הלגיטימי לרזולוציית המשחק (=60FPS\1080p) – נאלצים להכיר בבעיה, ועל נעילת המשחק על 30FPS למשך כמה ימים כבר הבלגנו בטרם עת. כל אלה, מן הסתם, נכנסים בקטגוריית ה־״ניחא״; הרי גם כך רובנו נסיים את Mafia 3 בעוד כשנה או כשנתיים מהיום – כשגזרת הביצועים תתגמד בעזרת עדכונים אל־מול המגנום אופוס החוויתי – אך גם אז Mafia 3 דורך במקום באיזה חור נידח בעודו לוגם מכוס גלנפידיך צנונה, ואף אחד לא יניד על כך עפעף; רגעי האקשן נוטים לחזור על עצמם קצת יותר מדי, המשימות הראשיות נבנו כלופ אחד גדול ולא נגמר שרק הזכיר לי למה Fallout 4 אילץ להשליך את כובעו הבוער לים, משימות הצד – פרט לכמה מעניינות שגם זורקות תובנה או שתיים על סוף המשחק הקודם – אף מחמירות את המצב וגורמות לי להרגיש כאילו אני צופה באיזו מלודרמה זולה, ומוטיב העולם הפתוח כמכלולו, איך אגדיר זאת… רע כמו Mafia 2 הוא לא – אך טוב כמו, נניח, GTA V הוא גם לא. הוא עומד באמצע ובהחלט מנסה להציע דברים נוספים פרט לסיפור, אך אני חושב שהגיעה העת להתנער מהתפיסה הגורסת שיש להכיל בכל משחק 'טריפל A' בן ימינו אלמנטים של עולם פתוח כמעין דרך יצירתית לתבוע בלגיטימיות את תג המחיר – במקרה של Mafia 3 מדובר בפסיעה עמוקה ומייגעת לאחור; פגיעה בדרכו להעביר את התמונה הגדולה, וקצת חבל שכך.

לסיכום וכפרפרזה רלוונטית ליתר, משום שכמעט שכחתי שמדובר בביקורת חיובית; גם אם אינכם מתענגים לעיני טוקסידו משובץ, כובעי פאדורה כשולים במסירות המנעימה טנק שרמן וכוסות שיבאס מחושלי קרח – כיאה לתקופה, אני עדיין ממליץ לתת ל־Mafia 3 הזדמנות; סיפור האפליה שמצטייר כטריק זול מצִדם של האנגר 13 מחזיק מים, באורך פלא, לכל אורכה של העלילה, מרחצי הדם על חלקות האדמה השונות בניו־בורדו האיצו בי עניין רב (למשך זמן תחום, כי אחרי כל הוויסקי – גם אני, בסיכומו של דבר, אקרוס על הספה) להפוך את כל אויבי לשְׂיִח שווארמה, ופיתוח הדמויות נותר פנומנלי מתחילתו ועד סופו של Mafia 3. אני סבור שאילוּ ערכי ההפקה היו גבוהים מעט יותר והעיניים המנקרות מסביב היו פוחזות מעט פחות – היינו עדים כעת למשחק השנה, או לכל הפחות, היינו עדים לחוויה שתזכיר לנו במשך זמן רב למה כיף שזורחת לנו השמש מהישבן – חוויה שתזכיר לנו כמה כיף להיות מאפיונר. ובזאת, ברשותכם, אכתוב דרשני.

[divider style="solid" top="20" bottom="20"]

כתבות נוספות

מערכת התגובות
התראה
9 תגובות
החדש יותר
הישן יותר הבולט ביותר
פידבקים
צפו בכל התגובות

תהרוג אותי, אבל אין לי מושג מאיפה הסיפור.
ולגבי הביקורת- שאפו. תענוג רצוף.

חייב לציין שכקורא וותיק שלכם זו אחת הביקורות הכי טובות שקראתי באתר.. מקורית, שנונה, ומעניינת מאד. מאד אהבתי את הכיוון של הכתב ואני ירצה שתעבירו לו (או שהוא יקרא) שאני אוהב את הכיוון הזה מאד ורוצה לראות אותו בעוד פוסטים

שמתי לב שהביקורת שונה מהרגיל, אך אני דווקא לא נהנתי מהשינוי הזה. הכתיבה מרגישה לי "מושקעת מדי", לא זורמת וקצת מאולצת, בקטע של לדחוף כמה שיותר הערות. בקושי הצלחתי לסיים את הכתבה כיוון שכל שנייה הקריאה נקטעה בידי הערה לא כל כך מצחיקה.
לפי התגובות זה רק אני כנראה, אבל בתור גולש באתר מספר שנים, שמאוד אוהב את האתר ויודע כמה כותביו משקיעים, נראה לי שחשוב לכם לקבל ביקורת בונה.
בכל זאת סחתיין על השינוי והרצון לחדש!

מאור

ביקורת מושקעת בטירוף ורואים את זה,

המשחק עצמו הוא לדעתי טיפה נופל ממשחקו הקודם מאפיה 2 , והכי גרוע שהפורט שלו יצא זעוותי בכל 3 הפלטפורומות.

השקעה מטורפת, כתיבה ברמה נורא גבוהה ונגיעה נחמדה של הומור, מאוד אהבתי!

לצערי אין לי הרבה נסיון במאפיה, אך הביקורת הזאת בהחלט גרמה לי להתעניין.

הטייטל הזה דיי hit or miss, הוא עושה המון דברים נכון ובדרך יוצר טעויות לעצמו, ובכלל שלא נדבר על ההשקה למחשב (מה שכן קרדיט להאנגר13 שתיקנו את בעיות ה-FPS מהר, אבל לא עזר ממש, הפורט היה שבור מההתחלה). הבעיה היא שרוב האנשים (כמו AngryJoe, לדוגמה) קוטלים את המשחק ללא הרף, ונסחפים אחר דעה של אחרים, מה שבבירור לא קרה בביקורת הזאת, תמיד טוב לשמוע דעות מגוונות ולא ללכת אחרי העדר עם כיסוי עיניים.

תחילת שיחת צ'אט

12:39

שלום רציתי לשאול אם יש משחק שאתה מנהל מאפיה ואתה מתחיל ממש מאפס ואתה צריך לצבור כוח ועוצמה ?

בתור מעריץ של הסדרה הזאת, אני אישית קצת חוותי אכזבה. המשימות פשוט העתק הדבק . לפעמים פה ושם יש שימות נחמדות. הירי אחלה האוייבים יחסית חכמים, מבחינת גרפיקה בינונית. ציפיתי להרבה יותר. בשורה התחתונה סיפור קצת משעמם , משימות לרוב משעממות והעולם לא מושקע במיוחד. הסדרות הקודמות היו הרבה הרבה יותר טובות. הציון שלי זה 7

ההשקעה האדירה על הכתבה ניכרת, יישר כח!

רק כמה תיקוני הגהה קטנים: שה תמים ולא שא תמים ונראה לי שהוגים את הוויסקי הזה גלנפידיך ולא גלנפידיץ'(זה בא משפה נורדית שבה CH זה חך)

9
0
נשמח לשמוע דעתכם, לחצו לתגובה!x