ביקורת משחק: Borderlands: The Pre-Sequel

זה לא קורה לעיתים תכופות שכותר שלישי בסידרה ,בין אם משחק או סרט או ספר, מתרחש בין שני הכותרים הקודמים, אבל אם יש דבר אחד שלמדנו מבורדרלדנס זה שהכל בלתי צפוי וכך יצא שהמשחק החדש ‘בורדרלדנס פריסיקוול’ ממלא את החלל בעלילה בין המשחק הראשון לשני, כמו שהוא הבטיח

במקרה של גורדרלנדס, זו בחירה מאוד מעניינת ולפי דעתי גם מאוד נכונה. העלילה של המשחק השני בסידרה בנויה על עובדות שיוצא לנו להכיר רק במהלך המשחק, והסוף רק השאיר אותנו עם יותר שאלות. תפקידו של הפריסיקוול הוא לענות לנו על השאלות הללו. אך האם הוא הצליח?

עלילה

אולי הדבר הכי חשוב במשחק שמחזיר אותנו אחורה. זה שאפשר לסגור את כל הפינות, לדעת למה הכל קרה, איך, ואיפה. אז האיפה שהוחלט למשחק הזה הינו אלפיס, הירח של פנדורה, למה? כי שם כל הסיפור עם “ג’אק הנאה” (Handsome Jack) התחיל, מהיותו טכנאי פשוט לעלייתו לשליטה בכל החברה.

איך כל זה קרה? זה מה שיצאנו לגלות. במשחק אפשר לבחור בין ארבעה ציידי כספות חדשים. הם כולם דמויות חוזרות מהמשחקים הקודמים, שבמקרה של נישה ו-ווילהלם היו האויבים שלך, ובמקרה של של דמויות כמו אתנה, היו דמויות משניות בהרחבות.

אולי הבולט מכולם, הוא קלאפ-טראפ, אותו הרובוט הקטן, היצור הראשון שפגשנו בתחילתה של כל הסדרה, שכיוון אותנו למשימות הראשונות כשרק הגענו אל הכוכב חשוך האל- פנדורה. בניגוד למשחקים קודמים, הדמויות יגיבו וידברו כאשר חלק בסיפור קשור אליהם. כך למשל קלאפ-טראם מרגיש רע כל פעם שאחד מחבריו מת או נישה מתחילה עם ג’אק בכל הזדמנות שניתנת. לא כול האינטרציה של הדמויות נועדה להצחיק וכך למשל אפשר לשימוע את אתינה או אפילו קלאפ-טראפ עם ייסורי מצפון על הדברים שהם צריכים לעשות למען ג’אק. לאלו שדואגים לשלומן של הבדיחות, אין לדאוג, 2K אוסטרליה עבדו על מנת להכניס הומור חזק יותר, בוגר יותר, וטוב בדיוק או יותר ממה שהיה במשחקים קודמים.

נהנתי מכל משימת משנה, ומכל דמות שפגשתי, ויצא לי להתחבר לחלק מהן יותר מלאחרות, אבל כולן הרגישו מלאות מספיק ועומדות בפני עצמן. מה שפחות עמד במבחן הזמן היה הצורה שבה אנחנו נשלחים לעשות את המשימות של ג’אק. בהתחלה זה ברור- הוא שכר אותנו להציל אותו מהתפקה על מגדל החברה. בהמשך? טוב בהמשך זה יותר תירוצים, משימות שאתה עושה כי כתוב לך על המפה ששם יש משימה. אין שום קשר בין ההבנה שלך של הרצף העלילתי לבין- למה לעזעזל פוצצת עכשיו לבוס הזה את הראש? עד שאנחנו מגיעים לנקודה שבה ג’אק מגיע איתך לירח ומתחיל להזיז אותך לפי בקשותיו -כן אז ורק אז אתה רואה את הסיבה ללמה הכל קורה מסביב, אתה מבין את האג’נדה שלו, אבל עד אותו הרגע, אתה פשוט הורג מלא אויבים בלי סיבה, שזה חלק מבורדרלאדנס אבל,

במשחק השני לפחות מצאו סיבות עלילתיות, כלומר ג’אק מחליף את אנג’ל, האינטליגנציה-הלא-כל-כך-מלכותית ששלחה אותנו למשימות ואמרה לנו לבטוח בה במשחקים הקודמים. הוא מסביר לך על העולם, מפגיש אותך עם אנשים נחמדים ומוציא אותך מצרות. נראה שהמשחק כולו נוצר על טהרת “ג’אק הנאה”, אז למה הרבע הראשון של המשחק לא מכיל אותו כמעט בכלל?

משחקיות

פה המשחק נופל. אפשר להרגיש שגירסבוקס הוא לא האולפן היחידי שמעצב את המשחק (ויש לו נסיון בזה). 2K אוסטרליה קיבלו המון חופש יצירתי בצד העלילתי, במכניקת השחקן ובדיבוב. לטובה ולרעה הם המקום האחרון שבו המשחק פותח, ולפי דעתי הם גם המקום להצביע לכיוונו אצבע מאשימה. השלבים בבורדרלדנס 2 היו בנויים כל כך טוב שהמפתחת גירבוקס פתחה בלוג שלם להסביר לנו את התהליך של יצירת השלבים. איך הם שמו כל דבר במקום חכם, כל שלט במקום שאפשר לראות מכל זווית, וכל דרך במפה המפולצת שיוצרת מסילה שמטיסה אותנו אל המשימה.

במשחק החדש השלבים בנויים בצורה לא מסודרת, לא מאורגנת ולא ברורה. אתה לא יודע אם כבר ביקרת בחלק מהמקומות או למה הוא בכלל שם אם אין שם אפילו אוצר. השלבים מאוד גדולים, ומאוד פתוחים, ומאוד לא ממוקדים. עם התוספת של היכולת לרחף בזכות ערכות הO2 המפה הופכת להרבה יותר גראנדיוזית וחלקים שבדרך כלל אי אפשר לגשת אליהם הפכו לחלקים שתיפוס מוזר על פיקסלים “בטעות” מביא אותך למקומות חדשים. שום דבר לא מדריך אותך לאן ללכת, חוץ מהסמן של המשימה- אבל הדרך אלייה לרוב מפוצלת כל כך שאתה מאבד את עצמך בירח הגדול.

אצבע מאשימה מופנת גם לחוסר ההצלחה של גירבוקס ליצור אפקט של משחק חדש. הם ניסו לגרום לך להרגיש שונה עם נשקי הלייזר והריחוף והחמצן. אז, שכשתחזור למקומות דומים מאוד לשלבים במשחקים הקודמים תיווצר נוסטלגיה, והיא מיותרת. אתה לא יכול לרחף, תמיד יש חמצן, אתה בעצם מאבד את כל המכאניות של המשחק החדש. אתה נשאר עם רובי לייזר, שבמילא היה במשחק השני, ובדיחות על קלאפ-טראפים. כש2K עשתה את זה עם ביושוק, זה עבד, כש2K אוסטרליה עשתה את זה עם בורדלרדנס, זה גרם לך להתבייש בהם כמו בילד שלך שטעה בכל השורות שלו בהצגת בית ספר.

אם כבר בקלאפ-טראפים דנו, אז אני חייב לציין כמה מלהיב זה לשחק את קלאפ-טראפ, המשחק אוהב לקרוא לו “הטעות”. המיומנות שלו היא שהוא מחכה (כמה שרק קלאפ-טראפ יכול) מיומנות של צייד כספות אחר לפי הסיטואציה. המשחק בודק את כמות החיים, המגן, האויבים והחברים שיש מסביבך ולפי זה מחליט כמעט באופן לא רנדומלי איזו יכולת תבחר. יכול להיות ששני קלאפ-טראפים יפעילו את המיומנות שלהם אחד ליד השני ויקבלו יכולות שונות לגמרי. המבחר הגדול של היכולות מאפשר לשחק עם ארבע “טעויות” באותה הקבוצה. כל רובוט יעשה דבר מה שטותי אחר ויעזור, בדרכו שלו.

גרפיקה ואסטטיקה 

המשחק חוזר, כמובן, לסגנון ולקונספט הייחודי של שאר המשחקים- אפשר לומר שמבחינה גרפית אין שום שינוי מהמשחק השני. כולם עם מסגרת של קו שחור דק סביב מקומות אסטרטגיים שנותנת את האנימציה המיוחדת של בורדרלאנדס. הירח מעביר לך בדיוק אתה מה שהיית חושב שיהיה בו- צבעים כהים של סגול וכחול שמבליטים את האויבים שהצבעים שלהם בהירים יותר ונוטים לצבעים חמים. אלפיס, הירח המרשים של פנדורה, נראה נהדר מקרוב והאפקטים של החפצים החדשים עליו- רובי הלייזר וערכות חמצן אשר מקפיאים, מחשמלים, או שורפים את אויבים, פשוט מרהיבים למבט מרחוק.

עם זאת האנימציה לפעמים גדושה בהמון יכולות, פיצוצים ואורות עד כדי כך שהמסך פשוט מתמלא בעשן שחור, בעיה שהיתה קיימת גם במשחק השני. העולם עצמו של הירח בנוי בצורה מעניינת ומושכת לעין, אבל אם שמים לב מקרוב רואים שהמון חלקים שממלאים את הרקע היו גם במשחק השני. גם מד החיים של היריבים, הHUD ועוד דברים קטנים אבל רבים גורמים למשחק להרגיש פחות מושקע מאשר ההבדל הגדול שהיה בין המשחק הראשון לשני.

סאונד ודיבוב

הדיבוב, אחח.. הדיבוב. זה בדיוק מה שקורה כשנותנים לאולפן אוסטרלי לעשות חצי מהמשחק, וזה מדהים! סוף סוף יש מבחר מבטאים (דרום אמריקאי, אוסטרלי, אירי, גרמני, רוסי) שגורמים לעולם של בורדרלדנס ובעיקר לכוכב פנדורה, להרגיש כמו כוכב של פליטים. זה יצר פיתוח דמות ותפיסה מידית של האופי של הדמיות.  השחקנים מצחיקים, מרשימים ומפתיעים מתמיד. אם יש מישהוא ספציפי שאני רוצה לשבח זה את דמיאן קלארק שהצליח להעביר את השינוי הגדול של ג’אק בצורה מרשימה.

כמובן שיש עוד, השינוי הגדול ששמים לב אליו הוא בשיר שבחרו לסירטון פתיחה, לעומת משחקים קודמים כאשר הציגו את הדמויות השירים היו שירים עם מגע דרום אמריקאי ומסר מאוד ברור. הם היו שירים שחיפשת אחרי זה באינטרנט. השיר שלקחו הפעם “Come With Me Now” הינו שיר רוק אלטרנטיבי, שמבוצע על ידי להקה דרום אפריקאית. הוא שיר קיצבי אך פחות קליט ואף פחות קשור לתוכן שמוצג בסירטון. שוב חוזר לו הז’אנר של רוק אלטרנטיבי, אני אולי לא מתחבר לז’אנר או אולי באמת כמה תווים היו צורמים, אבל לפעמים המנגינה הוציאה אותי מהקרב במקום להכניס אותי לאווירה של קרבות על הירח. עם זאת יש שימוש מתוחכם בצורה שבה אתה שומע את האנשים מדברים, כשמתרחקים שומעים אותם מהמכשיר, והצורה שבה השתמשו במוסיקת טראנס בכמה משימות צדדיות בצורה שנונה ומצחיקה.

[divider]