פרסומת

Final Fantasy XVI בביקורת

מדובר, אולי, בנקודת השיא של הסדרה. אז איך זה שהמסע כ"כ רוקן אותי?

אם תשאלו את הגיימר הממוצע מה דעתו על סדרת פיינל פנטאזי, קרוב לוודאי שיאמר שני דברים:

  1. אני לא מכיר את המשחק, לא את הסדרה. הבאקלוג לא נגמר.
  2. היי… ממש אהבתי את XV! האם יצא לו סיקוול?

אחת מהתשובות האלה (או שתיהן יחד) מסמלות את הבעיה המרכזית שיש לי עם הפרנצ'ייז; 1. הבלעדיות המתחלפת, השינויים בדמויות ובסטינג, ואולי גם מספר המשחקים בסלסלה פיצלו (במשך שנים) את קהל המעריצים. מצד אחד משחקי ה'מיין־ליין', הלוא הם VII, VIII, IX, X/X-2, XII, the XIII trilogy, and XV (שישה עשר במספר) במספור ותארוך רומי, ואז משחקי ה'סקנד־ליין', את חלקם ביקרנו כאן.

לכן, עם כל משחק שיוצא לסדרה, כמעט תמיד עולה התהיה; "האם זה משחק פיינל פנטאזי כהלכתו?". ובכן, כל משחק הוא מקרה לגופו, אך במקרה של Final Fantasy XVI אני שמח לבשר שהוא אכן כן. אני גם הרגשתי שזה משחק שבטוח מאוד במה שהוא עושה, בכיוון אליו הוא הולך – גם אם לא יענה על הקריטריונים הברורים של המעריצים ההדוקים.

המשחק מגולל את סיפור חייו של קְּלָייב רוֹזפילד (באנגלית: Clive Rosfield); בתחילה יורש עצר לכס מלכות, אביר מגונן ונער מתבגר, ובהמשך לדמות עם גוונים טרגיים שהקתרזיס בהם לא מוצא רגע דל. מבלי להיכנס לטריטוריות עתירות ספוילרים, נוסיף לכתוב שמדובר במשחק גדוש. גדוש באומות ובלאומניות, גדוש בדגלים ובסמלים, גדוש דמויות וגדוש סיפורים – עד כדי כך שעצם היותם כמעין הומוגניה עלולה להרתיע רבים מהגיימרים שהמשחק קורץ להם.

כפרפרזה רלוונטית, אעיז לכתוב שזה משחק שהייתי מקצר בחצי. לאו דווקא בגלל ההיבטים הלא־לינאריים הרבים שלו, אלא גם, ואולי בעיקר, כשהסתובבתי סביב כל כך הרבה דמויות וסיפורים, קצת איבדתי את המשיכה הטבעית אל הדמות של קלייב וההתחבטויות שלו. מעין "תפסת מרובה, לא תפסת" שכזה. אולי זה המשך ישיר למסר שיש לי לרבות מן המפתחות, שחוששות שמשחק שאיננו עתור בשעות רבות של גיימפליי, אינו שווה את כסף הצרכנים. אני כאן כדי להמשיך לכתוב שגם אם האיטרציה הזו הייתה באורך של 12 עד 15 שעות, הייתי נהנה ממנו כמו ואף יותר ממצבה הקיים.

ובכל זאת, האתיקה דורשת ממני להסביר מה כ"כ אהבתי במכלול של המשחק שאיננו הגודש ההביל. החלק הטוב ביותר במשחק, הקומבט, הוא גם החלק הכי פחות מלוטש בו. ממבט חטוף ניתן יהיה להגיד שסגנון הלחימה ב־XVI דומה דמיון תהומי לזה שבמשחקי Character Action נוסח Devil May Cry 5, מד השוואה כה גדול שהדרך להיכשל בו מהירה.

ושם, דווקא מצאתי את עצמי נהנה פחות. לאו דווקא כי אין "עומק" או מחשבה עמוקה מאחורי הדברים, אלא כי מצאתי את עצמי מנצח כל אויב בקלות יתרה, לעיתים רבות בלי להיפסל, עובדה שנמשכה גם אחרי הבוסים. כאשר אין אמפסיס גדול מספיק על דרגות קושי ו"אתגר", ואם כבר פונים בגזרתיה של דרגת קושי אחידה למצב הסיפור, הייתי מצפה לאתגרים בסגנון האויבים, היכולת שלהם לקרוא את מהלכיי ולהגיב, או פשוט לנקות את הקישוטים מהבוסים וההבהובים המנצנצים במטרה לספק חווית גיימפלי אחידה יותר.

וב"אחידה" יותר, אני אתן רפרנס ל־Devil May Cry 5 הנפלא. נכון שגם לו אין את פסגת הקושי הגדולה ביותר, אבל להבדיל מהכותר הכתוב מעלה, הוא מספק רוודים של סגנונות משחק בתוך הגיימפליי לופ הבסיסי שלו. עצם זה שאפשר לעשות קומבואים בדרכים שונות, לקבל עליהן ניקוד בדרגות קושי עולות, ולשלב דמויות ונשקים שונים כדי להמשיך לבנות מעל הקומבואים האלה הרים וגבוהות הן די כדי להקביל את סוג המשחקים הללו למשחקי קצב ונגינה; בהם לתזמון, לשילוב של האלמנטים ולחיבורם יחד אלמנט עצמי גדול מאוד של שלמות.

כך דמות כמו דאנטה מ־DMC, ובפרט במשחק החמישי, מצליחה להוות מקבילה מושלמת לכלי נגינה; אינספור קומבואים בדמות נשקים שונים וחיבורים שונים של אנימציות, היכולת "לנגן" על שדה הקרב גם אם האתגר איננו. את הדברים האלה אני לא מצאתי ב־XVI, לא ברמת המגוון, אבל גם לא ברמת הקומבואים והדרכים לנצל מתקפות על בסיס האויב. אולי זו נגזרת של סגנון RPG אותו לוקח המשחק על גבו בגאון, ואולי זה ניסיון להקליל נחיתה רכה – אבל בהיבט זה יש להם שיעורי בית.

למעלה כתבתי ש"Final Fantasy XIV הוא משחק שבטוח בעצמו", והכוונה לכך היא כמובן העובדה שהוא לא מפחד לשנות ולהלחים מחדש אלמנטים שעבדו במשחקים הקודמים. המשחק הזה, ואולי הפרנצ'ייז הנוסף שיתלווה אליו, הולכים כמעט עד הסוף על התמה של הפנטזיה האפלה ודירוג הגילים הגבוה; המונח הקונספטואלי של "בחירה" והדרך שבה אתה בוחר לחיות את חייך, ההתנגשויות הטיטאניות של אידיאלים והיגיון, עם חילופי אלים על שדות קרב כעניין של מה בכך – הם כולם סממנים של ביטחון עמוק בתוצאה ובמטרות שלה. גם אם אין הרבה רגעי אתנחתא, אומר שמדובר במשחק טוב, לעיתים מנסה יותר מדי, אך כזה שעושה את הדברים מספיק טוב כדי להחליק את הבעיות בגרון.

תוסיפו לכך ויזואליות מרשימה, פסקול שברובו משרת את המטרה, וקיבלתם משחק אקשן כמעט טהור על כל צורותיו. ובאשר לתהיית המחיר. יחד עם זאת, בסוף המסע, כשהגיעו כותרות הסיום, מצאתי את עצמי קצת מרוקן. אולי אני לא טיפוס של משחקים ארוכים במיוחד, ואולי כאן 48 השעות שנתתי עליו הן דוגמה ומופת לשחקן שלא יודע כ"כ מה הוא עושה, אך הסיטואציה גרמה לי לחשוב שאופי לינארי יותר והתמקדות במשימות העלילה הראשית היא הדרך הנכונה לצעוד בו.

זו גם אחת הסיבות שבגללן אני לא בטוח אם הוא שווה 70$, כשם שאינני בטוח שמרבית המשחקים שווים 70$, אך זו – כקודמיהן, אולי נגזרת של טעם אישי. אם תצליחו למצוא את המשחק במחיר מעט נמוך יותר, הרי זה יהיה יעיל ומשתלם עבורכם.

מומלץ!

Final Fantasy XVI בביקורת
משחק מעולה!
ביקורת גולשים1 Vote
0.1
8.5
8.5

כתבות נוספות

מערכת התגובות
התראה
0 תגובות
פידבקים
צפה בכל התגובות