.

אזהרה: הדברים הבאים הם פרי “דמיוני”, “”ממש לא קרו לי באופן אישי””, ו־”””איני מכיר את האדם עליו הם מבוססים”””; המאמר נכתב ונהגה “”””למטרות מדעיות בלבד””””, נא לקחת אותו באותה הרוח. 

הרומן המתמשך שלי עם Star Citizen הוא ארוך ורצוף משברים (יש שיגידו גם מצלק), אך בעיקר מעייף ומתיש.

רק כדי להתחיל לספק רקע מקדים על המתרחש, עליי לחזור אל ההתחלה – בראשית ההיסטוריה – ולטפטף מעט מחיי האישיים כדי לסבר את אוזניכם. אי־שם בשלהי 2012, היה זה יום בהיר וצלול, יום קלאסי לגיימינג וחדשות הקשורות בו. כוס הקפה חבוקה ביד ימני, ידי השמאלית מקלידה את מעלליה; שוטטתי ברחבי Gamespot ונברתי בין הכתבות החדשות. היה זה אותו היום שבו גיליתי כי היוצר של “Wing Commander” (או, לפחות עבורי, היוצר של “Freelancer” ו־”Starlancer“) מכריז על סימולציית החלל הבאה שנועדה להרעיד את הגלקסיה. באופן אינטואיטיבי, הפרויקט הזה לחש לאוזניי במספר שפות כחלחלות שונות. אני חובב חלל ומדע בדיוני מופרע, משתתף בדיונים רחבי יריעה באינטרנט על אורך נייר הטואלט הבדיוני בו השתמשו המורדים בסטאר וורס בתעלה, מעריץ מושבע שמכיר כל פרק וכל כותרת מסטאר טרק, ואף לעיתים מסתובב בכנסי אייקון ומחפש גיקים נהנתנים ונרגנים כמוני (נו, אתם יודעים, סוג כזה של ‘איש’); מעבר לתחומי העניין המבולקים הללו שלי, אני מאמין גדול בפלטפורמת המחשבים האישיים; עבורי קונסולות הן גורם מלכד, עם כמה מהיצירות הענקיות ביותר שחווינו בביצה המקומית שלנו, אך הן – כאליה וקוץ בה – גם גורם מגביל טכנולוגית, שגורם להמון משחקים להיות מאוּתגרים טכנית הרבה יותר מאשר הם מאותגרים אֹמנותית. לכן משחק כמו Star Citizen, שמהווה מעין ‘פאוור־האוס’ בבסיסו, היה עבורי נחמה קטנה בצל אפלולית שחורה שאפפה את הפלטפורמה בעת ההיא (כשהפצות דיגיטליות לא היו בשיאן ומפיצות לא שמו יותר מדי על חובבי ‘הזבוב־שנע־בפריים־על־4K’), והרגשתי את הצבע האדמדם חוזר לי ללחיים.

Lightshot screenshot

עליי להודות בכניעה ובראש שמוט – בעת ההיא התרגשתי, נפעמתי, התמלאתי תקווה. הרגשתי כאילו חלומות ילדותי הפרועים ביותר, שהסתתרו עד אותה העת במוחי כפיטר פן נזוף שקיבל ריתוק בביתו, כעת רוקמים עור וגידים ועפים בשמיים; והצבעתי על כך היטב עם כיסי. באופן כמעט טוטאלי וחסר מחשבות מקדימות, הרעפתי לעברו של הפרויקט השאפתני לא פחות מ־150$ (עובדה מדאיגה כפליים, בהתחשב בכך שהייתי תיכוניסט תורן וחסר עבודה להניק את העו”ש המצומק בין כה וכה), כולל מרצ’נדייז בדמות חלליות וחולצות שנחתו בביתי, כולל עשרות חלליות שרכשתי מכספי האישי, כולל עשרות שעות של טחינת מים ובדיקה כלפי עתידו של המשחק; כל שנעשה היה מתוך הערכה יוקדת וכבוד בלתי נגמר לפרויקט הזה והיעדים המתוכננים שלו – כפי שהיו ה־”באקרים” (בתרגום רשמי: “תומכים” | בעגה המקצועית: “פראיירים” | בעגה שלי: “מקופחי נפש”) האחרים סביבי – שהמשיכו להאמין בפרויקט בעל סיכוי קלוש אך עם פרמנטציה רגשית מקסימלית.

אוי־לי הבּרוךְ (!), כמה שטעיתי. 

אמונתי הפכה למושא מימון עיוור שלא ראה יום ולא ראה לילה, שלא ראה את הסוף ולא ראה את כוכב הצפון, כל שראה היה נזק כלכלי מיידי ופגיעה מנטלית מתמשכת; רכשתי במיטב כספי עוד ספינות, עוד חולצות, איתרתי כל סייל באינטרנט, עברתי על כל סרטון ביוטיוב ויצרתי פלייליסטים שלמים לצפייה לפני השינה; לא הורדתי את הגז מהדוושה אף לא לזרזיף של שנייה. בדיעבד קל לי לטעון שטעיתי, שהלכתי אחרי הונאה אחת ענקית מבלי לפקפק בתֹכנה, אך בזמנו, בתור נער שהרגיש שמושא הפנטזיות שלו עומד להתגשם לבסוף, הדברים האלה לא עניינו אותי כלל וכלל. המשכתי להאמין באוטופיה לא מושגת, שעבורי הייתה דאז יעד ריאלי, מתבקש ואף הכרחי.

Lightshot screenshot

…מתקדמים קדימה, קופצים לעבר שנת 2015; שנת הגיוס לצבא.

הטייטל חווה ליטושים כלליים, תיקוני באגים ואף (איך לא) הציג כמה קונספטים מגניבים מאוד של ספינות וכוכבי לכת; סוף־סוף הם אפשרו מכניקות טיסה אקטיביות בתוך המשחק (!), אך התחושה הכללית בקהילה הייתה שהמתנו זמן רב מדי לדברים האלה (או זמן רב באופן כללי), ובכמות הזמן הזו, שלוותה בשנה שקדמה להכרזתו הרשמית של Star Citizen עם פרויקט המימון ההמוני, היה עלינו לקבל הרבה יותר ממה שהתקבל בפועל. סקרים רבים שהועלו ברשת (ע”ע “vision 2.0”, למטיבי הלכת), ששאלו את המעריצים היכן הם היו רוצים לראות את הפוקוס מתמקד – בליטוש האלמנטים הקיימים או בהרחבת היקפו של המשחק – הייתה הצבעה ברורה לצידו הצפוני של הגרף, וכדור השלג רצוף הטעויות והכשלים רק המשיך קדימה. הרי שבמקום להמשיך לעדכן את התכנים הקיימים בכותר, ללטש אותם לרמת משחקיות סבירה, ולשחרר אותם בתום הפיתוח אל הרוכשים, התווספו עוד ועוד שכבות לא מלוטשות שמקומן מוטל בספק בלאו הכי, ללא הגדרה ספציפית וללא יעד כללי. אך למרות הכול, הדברים האלו לא הדליקו אצלי נורה אדומה מספיק מעצבנת. המשכתי להאמין כי ״לאחר שחרורי ממערכת הביטחון, המשחק וודאי יהיה מוכן״.

Lightshot screenshot

השנים חלפו, השתחררתי מהצבא וחזרתי מחופשתי הארוכה, התחלתי להתמסד – במעין ציפייה ותקווה שיקרה דבר דומה גם למשחק – אך הדברים לא השתפרו פלאים מאז. הזמן המשיך לנוע כאיילה שלוחה, אך המלאכה עצרה מלכת; בעת ההיא הרגשתי שעליי לבדוק האם אני היחיד שמסרב לדבוק בבדלנות, האם אני היחיד שמרגיש שעובדים עליו – או שקיימים עוד אנשים בקהילה שמרגישים נבגדים, מוּרְמים, ובעיקר מתוסכלים מן הסיטואציה. ואז, בחטף לילה, בעת שרציתי לבדוק האם העולם התקלקל ואני היחיד שנותר נורמלי, נתקלתי במאמר מעמיק ומעניין של בחור העונה לשם ״דרק סמארט״; אדם בעל תפישֹת עולם מקבילה לזו שלי, שמנתח את המשחק והתקדמותו לעומק – ומציב את האתגרים לצד הביקורת הקשה שיש לו עליהם. “וואו, הוא ואני חושבים זהה”, אמרתי לעצמי. “אני מרגיש שאני מכיר את הסיפור שהוא מספר לעומק”, תהיתי לעצמי בשנית.

ואז… אז זה הכה בי.

Lightshot screenshot

לחצו על התמונה למעבר למאמר

“ע־עובדים עליי”, מלמלתי לעצמי. המחשבה הזו, שהתחילה בתור תהייה חטופה והמשיכה בתור חצי דאגה, הפכה עד מהרה לסיוט מתמשך שרודף אותי עד היום – ממתין לי בעלטה ומלטש מבטו אליי אל עבר יום הדין. אותם 150$ שציינתי למעלה הצמיחו ספרה נוספת לידן (אני יודע, אני יודע. הייתי צריך לפצוח את דבריי עם אזהרת ״טריגר־וורנינג״ עבור כל אותם אלה בעלי חוש כלכלה בסיסי, my bad), תחושת הטרור שאפפה את לבי הייתה עצומה מנשוא, והאובדן לא היה קל לנשיאה. חשתי שֶׁהַשְׁקַּעָתִי, שלא תסולא בפז ולא תקצור את פירותיה, הייתה כולה לשווא. חשתי כי לא אקבל את פרויקט החלומות עליו בהיתי בעיני אחלמה בהירים כמספר הגלקסיות בקוסמוס, חשתי חרא – בקצרה. מאותו היום (חודש מאי של 2017, למדקדקי העניות) – מאותה היכרות קצרצרה עם אותו דרק סמארט – איני “באקר” של המשחק יותר. היום אני לא חוזה שום עתיד ערב לחיך עבור המשחק, פרט לעוד ספינות ועוד תוכן פילרי; למעשה, אני תוהה האם יש למשחק הזה עתיד כלל וכלל. בקצב בו הם מתקדמים, למערכת השמש אליה הם שועטים, אולי אין מבנה גאוגלקטי מרשים להתבסס עליו. על־כן, רציתי לנצל את הבמה הזו, את המעמד הזה, כדי לספר חוויה אישית, חוויה מטלטלת, חוויה כואבת, על… רמאות, איך דרך אחרת להגדיר את אסופת אבק הכוכבים (היקרה) הזו, במטרה למנוע תוצאה זהה גם במחוזותיכם, כעת כשהמשחק (שוב) בכותרות, מהנהן בגופו החושני ומפתה עוד אנשים פנימה אל מפתנו. אולי תשכילו להבין, בשונה ממני, שפיתוח משחקים הוא לא ‘הוקוס־פוקוס’, לא כל דבר שנשמע נוצץ על הנייר בהכרח יתורגם באותה הבהירות אל המסך. בקיצור – תוותרו על Star Scam Citizen, חפשו לכם משחקים אחרים (אמִתיים), רק יוטב לכם ולארנק שלכם.