ביקורת משחק: Outlast II

האור שבקצה המנהרה הוא בסך הכל עוד שביל של חושך. ובכן, משחק האימה אולי הגדול של השנה שוחרר לאוויר העולם. האם ההמתנה היתה שווה?

זוכרים את היום לפני ארבע שנים בו שמענו לראשונה על Mass Effect: Andromeda? בזמן הההוא כל מעריצי הסדרה שמחו וצהלו על כך שעוד משחק בסדרת המאסטרפיס Mass Effect צפוי לראות אור בעתיד הקרוב. אולם כשהיום הגדול הגיע, המעריצים התאכזבו מאוד מהסיבה שהמשחק לא היה דומה כלל לקודמיו. הנה לנו סיטואציה נוספת ודומה מאוד עם Outlast II, משחק האימה הישרדות השני שפותח והופץ על ידי הסטודיו The Red Barrels ב־25 באפריל (שבוע שעבר) על פלטפורמות Xbox One, PS4 ולמחשב האישי.

הציפיות היו גבוהות (מידי?)

אז מי שכבר הצליח להכיר אותי מהכתבות הרבות שלי על משחקי האימה או אפילו סיקורים למיניהם, חיבר את הפאזל בראשו והבין שאני מעריץ גדול של הז'אנר ואם ניתן קרדיט למשחק הראשון שמשך אותי לז'אנר, הוא Outlast. הכותר הראשון בסדרה שגרם לי להשתין במכנסיים, ליפול או לקפוץ מהכיסא, לצרוח ולפתח ריבים עם אימי או בדומה עם השכנים, וסיכמו שניהם שאני צריך ללכת לפסיכיאטר (אל דאגה, אחרי שאמי שמעה על המחיר היא הבינה שיותר שפוי להשאיר אותי כבר בבית). בקיצור, הבנתי שאם אני רוצה קצת אקשן עם הלב שלי, אז אני צריך לשחק יותר משחקי אימה. וכך זה המשיך עם משחקים נוספים כמו The Evil Within, Alien Isolation, Outlast: Whistleblower, Monstrum, TJOC:R, Amnesia, Soma, Resident Evil 7 ועוד רבים.

כששמעתי על Outlast 2 קפץ לי הלב מחדש (בכוונה טובה), התרגשתי כמו ילד בן 11 שקיבל ספינר כמתנה או בדומה לילד בן 16 שעלה לרכבת ההרים אנקונדה לאחר המתנה בתור של מאה איש. כמעט שלוש שנים חיכיתי, וב־25 נשמתי לרווחה כשקיבלתי אימייל מ־Red Barrels שה־'הזמנה מראש' שלי מוכנה להורדה. שיחקתי וסיימתי את המשחק, והזמן לדעה שלי הגיעה, אבל כבר מהרמז בכותרת ומהפסקה הראשונה שלי, אתם יכולים להבין כי 10 מתוך 10 כבר לא הולך להיות. תצטרפו אליי להמשך הביקורת, ואסביר לכם בדיוק מה, למה וכמה המשחק יקבל.

אלוהים מתעסק עם הרעים ושומר על הטובים; אז מי אנחנו?

*אזהרת ספוילרים. דלגו לפסקה השנייה אם אינכם רוצים לשמוע יותר מדיי פרטים על ההתחלה של הסיפור*. העלילה ב־Outlast 2 עוקבת אחר בלייק לנגרמן, עיתונאי-חוקר ואיש מצלמה שטס יחד עם אשתו, לין, לחקור מקרה רצח של אישה בהיריון באזור מדינת אריזונה. בלייק ולין עוברים תאונה, והמטוס מתרסק בכפר קטן בשם 'סופאי'. לין נעלמת ובלייק קם ללא כל ידיעה איפה היא או מה קרה לה. מכאן בעצם משתנת התכלית הראשית והמעניינת, שזה לחקור את מקרה הרצח של האישה בהיריון, ועוברת ל־"מצא את לין, לא משנה מה עומד מולך". אנחנו עוברים בין יערות, מנהרות, נחלים וימים ועד בריחות מאויבים עם מראה מבחיל. אם חשבתם שזה מעניין, זה לא. אם חשבתם שהעלילה מעניינת, זה בטח שבטח שלא.

הפסקה השנייה (מפלט מספוריילרים)

הכיוון בעלילה מתפצלת לשני חלקים, כשחלק אחד מתרחש בכפר הידוע, שאנחנו מחפשים וחוקרים את מה שאנחנו צריכים, בין כל המקומות המבחילים והאויבים המלחיצים, כשבצד ישנו החלק השני שלוקח את בלייק אחורה בזמן לימי הבית ספר שלו. מבלי יותר מדיי לחשוף משם, העלילה לוקחת חלק גם שם, אך אנחנו מקבלים ממנה מעט מאוד, שמהזמן המועט אנו מקבלים פלאשבקים אשר נותנים לנו הצצה קצת יותר ארוכה לעבר של בלייק, כשספציפית הפעם אנחנו מתמודדים עם סיטואציה דיי מביכה שלו שמנסה לשחק לנו בראש.

לצערי, דברים רבים מחסירים פרטים שם, שאלות שעליהן אנחנו לא מקבלים תשובות, לכן אנחנו מפתחים תאוריות שונות על הסוף. אם Red Barrels הולכת לפי המסורת של הסדרה, כנראה שהפרויקט הבא בסדרה תהיה ההרחבה, ואת התשובות נזכה לקבל שם. לא כיף.

סגירת מעגל

הסיפור משתדל להתעסק לך יותר בראש מאשר לספר משהו אמיתי. אתה מתחיל כאדם נורמטיבי, שעושה את עבודתו הלגיטימית, אך המעגל משתנה עוד לפני שנספיק לומר ג׳ק רובינזון. פתאום אנחנו שוכנים סביב עולם של דם, ספריות שהופכות למבוך עם צללים ועד התאבדויות של אנשים שנעלמים לאחר סיבוב ראש וזה חבל. זה חבל כי הרגשתי כאילו אני משחק ב־Layers of Fear עם טעימה של Silent Hills PT, רק ביקום של Outlast, ולסדרה זה פשוט לא מתאים. לאחר השעה הראשונה, אתה מתרגל לאווירת העלילה והפחד מהקלסטרופוביות נעלמת.

ואם נדבר קצת על הדמויות, אויש כמה שהן היו משעממות. אפילו בלייק, הדמות הראשית לא מעניינת. אנחנו לא מקבלים עליו פרטים, וגם לא על אשתו או על האויבים שלנו, וזה מעצבן כי אני לא מצליח להתחבר לאף דמות, בין אם זה להיות שמח שמצאתי את אשתי לבין אם זה ליפול מצוק ולהיפצע. זה נושא שתמיד לקה כחיסרון בסדרה, וזה מאכזב שזה לא טופל. וכמו שכבר ציינתי מקודם, העלילה לא מעניינת כלל, דיאלוגים כה חסרי טעם. לא שהיו הרבה, אך גם המעט עוררו פיהוקי שעמום.

הדמויות לא משוגעות כמו שאנחנו רגילים אליהן בסדרה, אכן, יש להן מראה זוועתי או מטרות דיי הזויות, אפילו אם אנחנו מדברים על האב הזקן והשמן, אולי לפי התמונות הוא נראה מוזר ומפחיד, אך הוא כלל בהשוואה למה שעברנו. וכן, אני מזכיר לכם את ימי הדוקטור המשוגע שקיצץ לנו את האצבעות, ועד המטורף שרצה לקיים עמנו יחסי מין וציפה לילד. רגע, הדמות לא הייתה בן? כן, לכן המשוגע החליט לכרות את הפין שלנו ולהפוך אותנו לנקבה. אז כן, איפשהו זה היה חסר לי, הדמויות רדודות, לעלילה אין טעם, וגם הסוף היה כל כך מאכזב, טיפשי עם הסוף הפתוח המבלבל ביותר שחוויתי עד היום. אתה מרגיש כאילו אחרי כל מה שעברת, ואחרי כל הקילומטרים שרצת, המשחק בגד בך עם איזה סוף זול שגרם לי להתחרט על ה־8/9 שעות ברצף שישבתי.

המצלמה היא לא התקווה שלנו, אבל אנחנו שומרים עליה כאילו שהיא כן

מאז ומתמיד סדרת Outlast הייתה ייחודית כשזה נגע למשחקיות, בניגוד להרבה משחקי אימה אחרים, פה אינך יכול לסחוב או להשתמש בכל נשק שקיים, אך מה שכן, אתה מסתובב עם מצלמה שלה יש ראיית לילה אשר גורמת לאווירה להרגיש מפחידה יותר. אולם, אתם צריכים למצוא בטריות כדי להמשיך להשתמש במצלמה ולראות במקומות חשוכים, מה שהופך את המסע ליותר מאתגר. הקונספט הזה התחיל מהמשחק הראשון והמשיך גם במשחק השני, רק שפה המצלמה שודרגה עם יותר פרטים על מסך המצלמה, כמו רזולוציה, פריים וכו'. אחד מהפיצ'רים החדשים שנוספו זה שאתה יכול לתעד חלקים מסוימים ולצפות בהם במצלמה בשידור חוזר. נשמע מעניין אך לצערי אין בפיצ'ר הזה שימוש, הוא לא עוזר ומרגיש מיותר. אישית, לי זה הרס אפילו יותר מהסיבה שבמשחק הראשון היה פסקול מצמרר שהיה נשמע בכל פעם שהיית סוגר את תיקיית ה־'מסמכים/פתקים', אולם עכשיו היא איננה, וזה פשוט מוריד חיוך.

כמו כן, במשחק אין הרבה סיטואציות שאתה יכול להתחבא ולברוח טקטית (כמו הראשון), אלא רק לרוץ, לרוץ, לרוץ ולהתחבא. וגם כשאתה מתחבא, איכשהו מוצאים אותך, שזה לא הגיוני. אך אציין לשבח את המבחר הרב של הפריטים בו אתה יכול להתחבא, לוקרים, חביות, לצלול במים ועוד. למרות ששוב, זה מיותר אם רוב הזמן מוצאים אותך ואתה רק רץ. שזה גם גונב מהאווירה המפחידה, ומהאלמנט של סדרת Outlast, מה שהופכת את המשחק השני לעוד כותר אימה לינארי ללא שום דבר חדש. דבר מציק שנלחמתי איתו במהלך כל המשחק הוא הבהירות. לעזאזל, אפילו ב־100 אחוז בהירות לא הצלחתי לראות כמעט שום דבר. אם אשכרה אין לך בטריות למצלמה אתה צריך לסמוך על האינסטינקטים שלך להגיע למקום הנכון.

אויבים עיצוב וסביבה

ה־AI במשחק נהדר, האויבים, או לפחות רובם, חכמים ומבינים מה לעשות במצבים שונים. לא משנה אם רצתי לתוך איזה מנהרת תא אוויר, הוא היה עושה את אותו, וגם לא משנה אם הייתי זוחל לאיזה בית, הוא היה זוחל אחריך. רק שלפעמים תהיתי אם זה היה חלק מהתפקיד שלהם בעלילה לעשות זאת, או שזה כהרגלם, כי למרות שהייתי מתחבא בלוקר או מתכופף וזז בשקט. היו כאלה שהצליחו לזהות אותי ולרדוף אחריי.

העיצוב שלבים חוזרים על עצמם הרבה, וסובב סביב הכפר לבית הספר עם ההזיות והסיפור המזעזע. אותה מטרה כל הזמן, אותם אויבים כל הזמן, החידות זולות ומעטים מאוד, וגם מהקצת צריך בקושי להתאמץ כדי לפתור אותן.

הסביבה ב־Outlast 2 גדולה, אך בִּין מהרה אתה מבין שאין לה משמעות והופ נופלת ישר במלכודת השעמום. הסביבה באמת ענקית, ואתה מרגיש חופשי. ישנם בתים רבים שיש לך גישה אליהם, אם כי אתה שם לב שאין מה לעשות שם חוץ מלחפש אחר בטריות ותחבושות. וזה באמת מוריד את הטעם בפעם הראשונה, השנייה והשלישית לעשות את המאמץ כדי להיכנס לאותו אזור שהסיכויים כי תמצא בטריות קלושות. חשוב לציין כי הסביבה הגדולה גורמת גם לבלבול, כי במשחק אין לך הוראות לאן אתה בדיוק צריך ללכת, אלא לסמוך על האינסטינקטים שלך ולמצוא את הדרך הנכונה.

הגרפיקה מתעלה על הכל

הדבר הטוב ביותר שאני יכול לציין על Outlast 2 הוא הגרפיקה, שבאמת ממש הדהימה אותי לטובה. המשחק משתמש במנוע Unreal Engine 3, אותו מנוע שגם המשחק הקודם השתמש, אך זה נראה שהפעם Red Barrels השתמשו במנוע במלואו.

הפרטים במשחק כל כך מדויקים, המים, הקירות, האבנים, השמיים, הרצפה, הצללים, הכל נראה שם כל כך יפה ומושקע. כמו כן, גם מראה הדמויות עוצבו נכון ויפה. הרגשתי כאילו הגרפיקה ב־Outlast II הייתה אשכרה יותר טובה מרוב משחקי ה־AAA שאנחנו מכירים כיום. יתרה מזאת, המשחק רץ לי ללא בעיות על המחשב. הפריים נשאר יציב על 60FPS בהגדרות הכי גבוהות כשהמפרט עמו שיחקתי הוא: GTX 1060, ראם 8GB ומעבד I7 3770. לא היו לי קריסות, תקיעות, באגים/לאגים או ירידות בפריים.

פסקול; היופי שבשקט

את הפסקול של המשחק הלחין סמיואל לאפלמי, אותו מלחין של המשחק הראשון עם הפסקול המדהים, המלחיץ והמצמרר גופות. עם זאת, הרגשתי שהפעם הפסקול לא היה באותה רמה כמו של הקודם, היא טובה מאוד וישנם רגעים שהלב שלך פשוט יכול לקפוץ בגלל הפסקול. אבל ישנם גם הרבה רגעים שקטים שבהם אני לא שומע דבר, וגם כשאני ברדיפה, הפסקול מפחיד רק בחמש שניות הראשונות, ולאחר מכן אתה פשוט מתרגל אליה.

דבר נוסף שאציין וכבר הזכרתי אותו קודם, זה ההשמטות של הפסקול מהרגעים הטובים ביותר. הפעם, מכיוון שישנם כמה פיצ'רים חדשים שגונבים את הבמה של הפסקול, האווירה המפחידה פשוט משנה זווית לרגילה ומשעממת. היא טובה ללא ספק, אך לצערי לא מספיק כדי לגרום לי לקפוץ ממנה כמו הראשון.

פשוטו כמשמעו – Outlast II הוא משחק אימה שבצער רב נופל במלכודת הלינאריות עם הרעיון לסביבה פתוחה (בדומה לעולם פתוח). העלילה כל כך משעממת וזולה, המשחקיות נשארת דומה לקודם אך מביאה עמה פיצ'רים חדשים שכמה מהם פוגעים בחלקים אחרים של המשחק, הפסקול. אל האווירה המפחידה אנחנו מתרגלים לאחר השעה הראשונה, מה ששובר את השתיקה. עם זאת, אציין לשבח את העבודה על הגרפיקה המרהיבה במשחק שמשתמש במנוע דיי ישן, Unreal Engine 3. הפסקול בסדר, ויכול להעיר לכם את הלב מדיי פעם. אך מעל הכל, Outlast 2 הוא פשוט חוויה של פעם אחת ולא כמו הקודם שאותו סיימתי 4 פעמים לא כולל את מספר הפעמים של ההרחבה.