ביקורת משחק: Resident Evil 7: Biohazard

רזידנט איוול, או ביוהזרד היא לבטח סדרת האימה המפורסמת ביותר בעולם, שכעת זוכה לכותר חדש בסדרה, כותר שמגיע אחרי כמה וכמה "נפילות" מיינסטרים שאכזבו את המעריצים. הכותר החדש הבטיח להחזיר עטרה ליושנה ולתת למעריצים מנת יתר של שורשיה, אי שם בתחילת הסדרה ועד ל־RE4. האם הוא הצליח?

הביקורת הראשונה שלנו לשנת 2017 היא על Resident Evil 7: Biohazard, משחק האימה הישרדות הבא בסדרת Resident Evil מבית Capcom, שיצא ב־24 בינואר (חודש שעבר) עבור פלטפורמות Xbox One, PS4 ולמחשב האישי, יחד עם תמיכה במשקפי המציאות מדומה PlayStation VR, שגרמה לי לשקשק ולהפיל את השלט פעמיים בגלל שידיי רעדו. כמו כן, המשחק זכה אצלנו למקום השני בכתבת עשרת משחקי האימה המבטיחים של שנת 2017, והנה הגיע זמן הביקורת שלו.

בשנים האחרונות סדרת Resident Evil אכזבה את כולם וזה כולל אותי, למרות שההתחלה שלי עם הסדרה התחילה ברגל ימין, וכן, אני לא שוכח את הימים שבהם חרשתי על כמה מהמשחקים הטובים בסדרה – Resident Evil 2,4 ואפילו 5, שאתוודה ואומר שהתחלתי את ימיי עם הסדרה רק בגלל המלצות של אנשים למשחקים אלו, עד שפעלתי על דעת עצמי והמשכתי לשחק בשאר הכותרים בסדרה שיצאו, כגון Resident Evil 6, Operation Raccoon City ושאני פשוט לא אזכיר את הבדיחה הגרועה Umbrella Corps, שגרמו לי לאבד כל תקווה בסדרה. עד שהגיע היום ש־Resident Evil 7 הוכרז ועיניי הסתקרנו מהמסתוריות שבטריילר ההכרזה והדמו המגרה, אשר התחיל כבלעדי ל־PS4 ועם הזמן שוחרר גם לשאר הפלטפורמות. מאז ועד ההשקה השתדלתי להנמיך ציפיות, למרות שגם שיחקתי בדמו והיה לי כיף, אך בכל זאת, היו לי הרבה חששות על המשחק המלא, ולכן שתקתי עד השקת המשחק ב־24 בינואר. ולאחר זמן רב של המתנה, חששות ודיבורים עם הפסיכולוג על חוסר משחקי אימה בשנים האחרונות וש־RE7 יאכזב, הצלחתי סוף כל סוף להניח את ידיי על Resident Evil 7, ו… את התשובה ל"האם הוא טוב?" תגלו בהמשך הביקורת.

ברוכים הבאים למשפחת בייקר! 

זהירות ספוילרים: העלילה עוקבת אחר סיפורו של איתן וינטרס, אזרח אמריקאי מן השורה אשר בחיפושים אחר אשתו הנעדרת שבסופו של דבר הוכרזה כמתה. ולפתע, שלוש שנים אחרי, איתן מקבל סרטון וידאו חדש ממיה בו אנחנו רואים אותה חיה ונושמת, שגורמת לאיתן שלנו לצאת לחפש אחריה, ועל פי רמזים שהיא האירה לו, המיקום שלה נמצא בדולבאי (עיר בלואיזינה, מדינה בדרום ארצות הברית). לאחר בירורים וחיפושים ספציפיים אחר מיקומה, מוצא איתן אחוזה נטושה של משפחת בייקר ומתחיל לחקור אותה. מפה לשם, איתן נכנס עמוק עמוק לתוך האחוזה ומבין שהתכנית הפשוטה שלו למצוא את אשתו ולחזור חזרה לחייהם הרגילים, כנראה לא יקרו במהרה, מאחר ש"קבלת הפנים" של המשפחה רק התחילה וכי לאיתן ומיה יש עוד הרבה מה לעבור וללמוד לפני שהם יוכלו לצאת מהאחוזה המצמררת.

*אזהרת ספוילרים נוספת* (לאלו שלא מעוניינים בספוילרים יכולים לעבור לפסקה השנייה, זו סה"כ פסקה מנומקת יותר). הסיבה שאני אוהב את הסיפור שבמשחק היא כי זה סוג של פאזל שאנחנו מצליחים להרכיב רק כשאנחנו מתקדמים בהמשך. לדוגמה, בראשי עלו שאלות רבות שחלקן היו "מי זאת הזקנה בכיסא הגלגלים שישבה בשולחן האוכל?", ובמאוחר אנחנו מגלים שזו צורתה המבוגרת של אוולין, האויבת הראשית ששלטה על מוחם של משפחת בייקר, שהפכה אותם לחבורת משוגעים שניסו להרוג אותי. "מי זה היה הבחור המסכן החבול מימין לשולחן?", ושוב, במאוחר אנחנו מגלים שהוא היה חלק מהמשחק של לוקאס, ואותו אנחנו זוכרים מהדמו כ"צלם התמים". וזה מדהים לראות משחק אימה טוב, שמצליח להראות לא רק קפיצות מפחידות (מוכר גם כ:Jumpscares), אלא גם יותר חדירה לפרטים הקטנים שבעלילה.

אז לאחר שהצגתי בפניכם את תקציר עלילת המשחק, השאלה האמיתית היא האם הסיפור באמת מעניין כמו שהוא נשמע? אז התשובה היא כן. הסיפור במשחק הוא כמו פאזל, כשבהתחלה ישנן שאלות רבות בראשך, אבל אט אט אתה מצליח לפענח את כולן כשאתה מתקדם בסיפור, וזה מדהים לראות משחק אימה טוב שמצליח לחדור לכל הפרטים. כמו כן, הסצנות מושקעות ומעוררות פחד במיוחד כשאתה צופה בהן בוויזואליות שכזאת, הן נכנסות בכל פרט ומציגות דמויות שעושות את עבודתן כמו שצריך, בין אם זה להכניס רגש, כעס, עצב או שמחה הן מצליחות, וכך זה תקף גם לגבי התסריט, האנימציות שעשויות מעולה והדיאלוגים הטובים בין הדמויות. גם צוות השחקנים עשו את עבודתם כמו שצריך עם הקולות הפנטסטיים, במיוחד של אבא ואמא בייקר, שקיבלתי צמרמורת בכל פעם שאחד מהם הגיע אליי בהפתעה והכניס לי איזה משפט מלחיץ כזה של "ברוך הבא למשפחה, בן" או "תישאר לעזאזל בחוץ" (מרגריט, האמא).

ההרפתקה שלי באחוזה המשוגעת של משפחת בייקר ובכללי, נמשכה פחות או יותר כ־10 שעות, שבנוסף שמתי לב שסיימתי אותה בישיבה אחת. אהיה כנה ואומר שרציתי יותר, אולם לאחר חשבון עם עצמי הבנתי שלא השארתי שום קצה חוט במשחק כדי שיהיו לי עוד כמה שעות הנאה, ולכן קאפקום עשו בשכל שהם סיימו פה מאשר לגרור עוד כמה שעות של קמפיין כדי לגרום לחוויה להיות ארוכה יותר אך תהפוך בנקודה מסוימת למשעממת. דבר אחרון שארצה לדבר ולסכם עליו בעלילה זה הבחירות וההרגשה הסופית גם לאחר השעות הראשונות בעלילה, שבעצם כל זה מסתכם במטרה אחת – איתן חייב להציל את אשתו – לא משנה אם זה בהתחלה, באמצע או בסוף עם כל מיני אויבים ומלכודות בדרך ואפילו בחירות שקובעות את גורל הזוג, עדיין המשחק מסתיים במצב שהוא מסביר אם הזוג יצא בחיים או לא, ותסמכו עליי, קיבלתי קצת צמרמורת.

עזבו אתכם מנשקים, דלתות זה הדבר הבא

המשחקיות ב־Resident Evil 7 השתנתה קצת מקודמיו, גם השתדרגה בכמה דברים ולפעמים אפילו הרגישה כאילו זה לא משחק Resident Evil, אך עדיין הייתה מהנה מאוד. השינוי הגדול ביותר ששמים לב אליו הוא הגוף ממנו אנחנו משחקים, והפעם לא מגוף שלישי, אלא ראשון. מהתבוננות, אפשר לראות שיש הבדל משמעותי ברמת הפחד שהמשחק מוסר בהשוואה לצורת ההטיה, זאת אומרת, לשחק בגוף שלישי זה בסדר, אתה עוד יכול לראות מה קורה סביבך ולהבין מי הולך לבוא מולך, עם זאת, כשאתה משחק בגוף ראשון ועוד ב־Resident Evil 7, אתה לא יודע מה מצפה לך, מי יקפוץ לך על הראש, מתי ומאיפה האויבים ירוצו לכיוונך, וזה קרה לי הרבה פעמים. לדוגמה, הייתה סיטואציה במשחק שנחלמתי מול אויב בחלק סגור בבית, כשהיתרון שיש לו הוא שהחלונות וכל חור שבבית באים לטובתו והוא יכול בכל דקה להיעלם, לצוץ באחד מהם ולקפוץ עליך.

נושא נוסף שאני רוצה לדבר עליו הוא מוד ה־VR במשחק. לצערי, המוד היה בלעדי לשחקני PS4, וזה הצריך ממני לשחק את המשחק פעמיים, פעם אחת במחשב החזק שלי במצב רגיל, ופעם נוספת ב־PS4 במצב ה־VR. אפשר לומר שכשהתחלתי את המשחק בפעם השנייה על מוד ה־VR הרגשת הפחד גדלה במימדים עצומים. ראשית, המוד נותן לכם גישה למשחק המלא, וזה אומר שהוא לא בא בחלקים או עם פחות דברים, או בכלל, בלי אפשרות לזוז אלא רק לצפות ולעשות דברים מהמקום (לדוגמה: Until Dawn: Rush of Blood). כשהתחלתי להתקדם, ניסיתי לשדר לעצמי שכבר שיחקתי את המשחק ואין לי ממה לפחד, אבל זה לא הצליח, והמוד אכן עשה את העובדה שלו וגרם לי לשקשק, לקפוץ, להזיע ולצעוק "אמא'לה רדי ממני משוגעת!". עם זאת, המוד מאפשר לנו לראות רק את הידיים של איתן ללא כל איבר אחר בגופו, שזה קצת הזוי, אבל מה זה משנה, את המסר שלו הוא מצליח להעביר, ונכון להיום, המוד שב־Resident Evil 7 הוא כנראה גם הדבר הטוב ביותר שיצא למשקפי המציאות מדומה השונים שבשבילו ועוד כאלה שיהיו בעתיד שווה להשקיע את הכסף.

מתחילת המשחק ועד הסוף אתם בעצם לוקחים עמכם תיק גב בו אתם מניחים את כל הציוד והדברים אשר נחוצים למסע שלכם. הראשון מביניהם הוא הנשקים, שישנם רבים כמו: אקדחים, רובים שונים (שוטגאנים וכאלה), רובה רימון ולהביור, סכינים, מסור ועוד הרבה, שבחיי, אני אפילו לא חשבתי שהמשחק יכיל נשקים כה רבים. וזה טוב מאוד כי זה מאפשר לך לגוון בכל מיני רגעים ולחוות דברים שונים, בין אם זה ברוטליות ולחורר לאבא בייקר את הגב עם מסור או לדפוק לאויב שישה כדורים בראש, ועד הומור ולהוציא את האקדח ולעשות טרולינג ל־Molded (סוג אויב). דבר נוסף שאתם סוחבים אתכם אלו העלים המחיים (Herbs, מוכרים מהמשחקים הקודמים), שחוזרים לעוד סיבוב ומצילים את חייכם פעמים רבות, רק שהם לקחו את זה יותר מדיי רחוק. זאת אומרת, אם אויב שורט אתכם ומד החיים שלכם יורד, ניחא, זה עוד בסדר להשתמש באחד מהעלים, אבל כשאתה באמצע קרב-בוס והוא מוריד לך יד/רגל, ואתה משתמש באחד מהעלים המחיים והוא מחזיר את הרגל לקדמותו, זה כבר מאבד את הריאליסטיות שבמשחק, אני לא יודע, אולי אני חושב ככה מקנאה.

גודל הבית הוא עצום, אולם זו רק אחוזה, אבל עם הזמן אתם מבינים שזאת לא אחוזה פשוטה כמו שהיא נשמעת, והדרך שלה מלאה מלכודות עם פתחים סודיים למקומות נוספים. יחד עם זאת, ישנן גם חידות, שהן הרגישו קלות מאוד. אתה לא צריך להסתבך איתן או להפעיל את השכל כי התשובה פשוט לידך, וגם אם החידה מורכבת ודורשת ממך רכיב בשבילו, ההוראות להשיג את החפץ מוצגות לך במפה. יתר על כן, אין הרבה סוגי אויבים שעומדים בדרכך, וגם הם לא כאלה חכמים, משמע, ה־AI פשוט נעשה בצורה לא טובה. לדוגמה, שני יצורים (Molded) רדפו אחריי, אך שמתי לב שלאחר כמה מטרים הם פשוט נעלמו או חזרו אחורה, והדבר הכי גרוע? שכשעברתי מהחדר שבו הם נמצאים לחדר אחר וסגרתי את הדלת, הם נעלמו, וכשיצאתי הם לא חזרו, כאילו הרגתי אותם. תהיתי למה הם לא ניסו לשבור או לפתוח את הדלת בניגוד לבוסים? אך מה שכן, אם החלטת להתעמת עמם, תצטרך להצטייד בהרבה כדורים כי הם מאתגרים מאוד בעניין הזה. קרבות הבוסים כיפים ומגוונים, כשבוס אחד נלחם איתך פיזית, השני מילולית והאחר בצורת התגנבות שעליך לשים לב מאיפה הוא בא ולדאוג לחסלו. *טיפ קטן לכל אלו שמתכוונים לשחק: אם אתם במצב חופשי בתוך הבית, ואתם נתקלים בקרב בוס, מיותר שתנסו להילחם, הדרך הטובה ביותר היא פשוט להתחמק ולמצוא את הפריט למה שאתם צריכים כדי להמשיך הלאה.

קיימים גם חדרי 'נקודות שמירה' בדומה למשחקים המקוריים בסדרה, ולשם אתם יכולים להיכנס ולשמור, ובנוסף לקחת הפסקה מכל הטרור שקורה בחוץ. אם כי זה לא מחייב, מהסיבה שיש שמירה אוטומטית במסך, בעוד קוראים קטעים שאתם באמצע משימה ואין לכם שמירה אוטומטית, אז תמיד תדעו שאתם יכולים לסמוך על החדרים הללו. מלבד המשימה הראשית, לפעמים אתם תמצאו קלטות שבהם אתם צופים דרך טלוויזיה ובעצם נכנסים לגוף של האדם בתוך הקלטת, שחלקן מסבירות על התרחשויות שקרו בעבר וחלקן על התרחשויות שיעזרו לאיתן בעתיד כשיגיע למצב דומה. זה עוזר, חדשני וכיפי מאוד. ישנו גם Season Pass לכל אלו שמעוניינים בהמשך החוויה ב־Resident Evil 7, לצערי לא רכשתי אחת מהן, אבל זה ביאס אותי כי הן נראות טובות וכבר כמה שוחררו. אבל אם נסתכל על הצד הטוב, קאפקום הבטיחה שתשחרר הרחבה חינמית באביב הקרוב אשר תהיה מלאת תוכן.

מנוע גרפי מרשים ועשיר בפרטים

המנוע שהמשחק משתמש הוא RE Engine (קיצור של Resident Evil), שנוצר במיוחד בשבילו על ידי Capcom. אישית, הגרפיקה הרשימה אותי מאוד, ונראתה מרהיבה למדיי. כל רגע בבית הרגיש לי אמיתי עם וויזואליות שכזאת, בין אם זה בסצנות עלילתיות ועד הרגעים שבהם פשוט הסתובבתי לי בתוך ומחוץ לבית. אפשר לראות שללא ספק היה דגש על החלק הזה במשחק, וכנראה שלא רק EA טובה עם מנועים שמציגים גרפיקה מרשימה (כמו Frostbite 3 שבזכותו יש לנו את Battlefield 1 Need for Speed וכן הלאה).

המפרט עמו שיחקתי הוא: כרטיס מסך GTX 960 עם 4 ג'יגה, 8 ראם ומעבד Intel Core I7-3770. ולאחר אבחונים שביצעתי, שמתי לב שביצועי המשחק התקדמו לי טוב, הפריים לא ירד לי ונשאר יציב על 60FPS כשאני משחק על High במהלך כל המשחק, מלבד פעם-פעמיים שהייתי מול בוס והשטח היה גדול ומלא אקשן. הבדל גדול בין גרסת המחשב לקונסולות אין, מהסיבה שכל הגרסאות מריצות את המשחק על 1080p ו־60FPS, עם זאת, אתם תשימו לב שבבהירות יש קצת הבדל, ב־Anti Allisaing ועוד כמה שמציגים שגרסת המחשב נראית קצת יותר יפה. כמובן שברי המזל עם קונסולת PS4 Pro וטלוויזיית 4K לא צריכים לחשוש מההבדלים הללו, והתחרות שצריכה להיות להם זה אלו עם הפרט המפלצתי שמריצים כל משחק על 100FPS.

דודה מרגריט תאהב לשמוע את זה:

הפסקול ב־Resident Evil 7 לוקח חלק לא קטן, כשהמנגינה הראשית היא של מיכאל לווין, אומן יפני שהלחין את השיר "Go Tell Aunt Rhody", שבסופו של דבר מנסה להסביר את סיפור המשחק בשיר. ישנם עוד 80 פסקולים שנבנו בשביל המשחק, חלקם של קאפקום, כריס ולקרו ובריאן דאולביריה. אישית, לחלקן התחברתי (במיוחד לראשי) וכיום בזכות זה הם בפלייליסט שלי בשגרת חיי מחוץ ל־RE7.

גזר דין:

Resident Evil 7: Biohazard הוא משחק אימה שמחזיר לסדרה את מה שהיא איבדה בשנים האחרונות, מה שהיא והמעריצים היו צמאים לו, האימה והפחד מה"רוע שבפנים", ואפילו עשתה זאת טוב יותר עם עלילה נהדרת וצוות שחקנים שעשו את עבודתם מצויין עם הקולות, גרפיקה מרהיבה וכך זה תקף גם לגבי עיצוב האנימציות, הסאונד נהדר והמשחקיות? מהנה כל רגע, אולם היה אפשר לשבת ולעבוד על ה־AI קצת יותר, וכך הנשקים היו יכולים להיות יותר יעילים מאשר הדלתות.

Resident Evil 7: Biohazard הוא משחק אימה שמחזיר לסדרה את מה שהיא איבדה בשנים האחרונות, מה שהיא והמעריצים היו צמאים לו, האימה והפחד מה"רוע שבפנים", ואפילו עשתה זאת טוב יותר עם עלילה נהדרת וצוות שחקנים שעשו את עבודתם מצויין עם הקולות, גרפיקה מרהיבה וכך זה תקף גם לגבי עיצוב האנימציות, הסאונד נהדר והמשחקיות? מהנה כל רגע, אולם היה אפשר לשבת ולעבוד על ה־AI קצת יותר, וכך הנשקים היו יכולים להיות יותר יעילים מאשר הדלתות.
8.5
מערכת התגובות
התראה
0 תגובות
פידבקים
צפו בכל התגובות
0
נשמח לשמוע דעתכם, לחצו לתגובה!x