תכנים בדף

ביקורת משחק – What Remains of Edith Finch

אפצח בגילוי נאות; איני חובב אפוסים נרטיביים במשחקי וידאו. זהו, כתבתי את זה. האמת העגומה היא שאני מעדיף לצרוך רעיונות כאלה במקומות שנוטים לספק כבוד רב יותר למדיום – למשל בסרטים, למשל בתכניות טלוויזיה ולמשל בספרים, ולצערי לא מעבר לכך. האזכוּר האחרון שתצליחו לחפון יחד עם שמי לז'אנר זה יהיה ממשחק קטן בשם ״Firewatch״  – טייטל שביקרתי כאן באתר ודווקא הרעפתי עליו לא מעט תשבחות ובכי (כך לפחות מתארת הביקורת. אני, למרבה ההפתעה, לא זוכר ממנו המון פרט לייבובים רבים מול המקלדת, נזלת דביקה ודמעות לא פוסקות). האירוניה היא שמתיאוריי באותו המאמר אין מדובר בכלל במשחק דרמטי; אולי מתוקף העובדה הפשוטה הזו איני המבקר המתאים למשחקים כאלה. הקסם הזה של הסוגה, שלא ילכוד בקוּריו כל גיימר ממולח שעבר כמה וכמה משחקים מהסוג הנ"ל בחייו, יושב לכאורה בול על אנשים כמוני; חבר'ה שטרם פיהקו את מהז'אנר וכבר הספיקו להיתפס ברוח קלישאותיו הברורות, ומטבע הדברים, ינידו עפעף על כל זבוב ופריים שינוע בתוכו.

״What Remains of Edith Pinch״ (בתרגום לעברית: ״מה נותר מאדית פינץ'״ [טריגר וורנינג: רחמנא ניצלן, מזל גדול שכבר אין במחוזותינו שוק המוקדש לתרגום משחקים לעברית]) עושה רושם של משחק מהסוג הזה – כזה שלופף את צוורך מאחור, חונק את גרונך עד מראה גוון סגלגל, משחרר את הלפיפה המייגעת, מעניק לך כמה שניות של שקט, ואז חוזר חלילה על העינוי. אין רגע דל, כל שנייה של נחמה לוחמת ברגעים רבים של מתח וגחמה של סקרנות. כל דהייה במרחב תידחה במירוץ אחר הזמן ובידיעה שהטוויסט קרב לבוא – ומטבע הדברים, הוא גדול ולא תמיד כזה צפוי. בנימה הזו, עליי להודות בכניעה – זה בוצע כאן באופן… לא רע בכלל.

ראשית, מעט קונטקסט: הנחת היסוד של הכותר באה לספר לנו את סיפורה של אדית פינץ'; עלמת חן צעירה שחוזרת לביתה הנושן בעקבות צוואת אמא, שהותירה בידיה מפתח מסתורי שמוביל אל נבכי עברה של משפחת פינץ'. כעת הגיעה תורה של גיבורתנו בשרשרת המזון להיחשף אל האמת המרה והכואבת אודות משפתחה, בתקווה שתוכל להשתחרר מכלוב המצפון בו נטלה חייה כדרור שלוחה ולהתקדם קדימה. מסע החזרה לביתה, ובמידות רבות גם כניסתה המחודשת אליו, מעניקים לנו נופך קריקטורי על אילן היוחסין המפוקפק של אדית; זיכרונות הנפשות שפעלו בו, המקרים שקרו בו, החיים שנוצרו בו, וגם (ובעיקר) האינדיבידואלים שפרחו אל העליונים ממנו מייצגים מוטיב סימבולי שחוזר על עצמו לא מעט פעמים בסיפור. הרי שרגע המוות, מעבר להיותו סיכום אבן דרך בחיי הקורבן, הוא גם דרך לאיסוף ושימור זיכרונותיו של המנוח – זוהי למעשה התעסקותו הגדולה ביותר של המשחק – להתחפר תחת מאורעות העבר ודרכם לייצר קו מחשבה שיסבר את אוזננו בהווה. בעולם בו רוב בני משפחתה מתו בדרכים אקסצנטריות טרם הגיעו לגיל השיבה מעלה המון שאלות שנשאלות במוחנו וגם במוחה של הדמות הראשית – האם כל שהתרחש הוא מעשה גחמות הגורל או שמא מדובר באסופת סיפורי פרנויה שהתפתחו מעבר לרציונל? בעודנו עוברים עם אדית על זוועות הפרטים השונים בשורשי הפינצ'ים, אנו מבחינים בדפוס מונוטוני שנרקם לו: רובם לא שרדו זמן רב כדי שמישהו יזכור אותם, וזהו תפקידנו לשנן כל חבר וחבר על־מנת שלא נישכח מי ומה הוא היה בעודו בחיים.

״אדית פינץ'״ אינו מתבייש לשמר מוסכמות ברורות ולהעצים אותן דרך התקדמות העלילה: הרי שאם בתחילת המשחק רק רצינו ללמוד עוד אודות משפחתה ולהבין מה עומד מאחורי מעשי אמה התמוהים, לקראת סופו הבנו בדיוק למה פעלה המנוחה בדרכי קיצון, ונקודת האור היחידה שאחזה בנו הייתה התקווה שאדית לא תהפוך גם היא, בטרם עת, לחלק מהביוגרפיה ההיסטורית שאוחזת בבית משפחת אדאמס – כלומר – פינץ'. זוהי גדולה תסריטית ראויה לשבח, שהגיעה לידי רקיחה תוך שעתיים בודדות של משחק; רבים מן הטייטלים היו שוברים אותי בחצי מהזמן – על־כן זהו דבר שראוי לציין לטובה ולהוקיר בו כיתרון. אך כל אליה וקוץ בה: מדובר על משחק שיוצר מפגש מעט מרתיע בין התוכן המאוד רציני שלוובין הטון הקליל, המבודח והנונשלנטי שבו הוא לכאורה מועברכי בטייטל הזה אין באמת שום דבר מבדח או כזה שיש לגחך עליוזהו משחק על מוות ועל יזע, על אושר ודמעהוא שוחה בתוך תפיסת עולם אפלה ומקאברית ויש בו מידה רבה של אכזריות – כלפי הדמויות בעיקרכל זה אינו פגם בפני עצמואילולא התסריט והעלילה מבקשים להעניק לכל הקדרות הזו נופך סרקסטי ומבדרגם מעט רגעי החסד הבודדים במשחק בעייתיםכי התסריט מגיע אליהם באופן אגבי תוך שימוש מופרז בצירופי מקרים שמעניקים לדרמה פתרונות נוחים וקלים מדיאפילו מעט עצלים. אולם יש שיפרשו עובדות אלה כנקודות האור של אדית פינץ' – שכן הסיפורים במשחק מוצגים כסיפורים בלבד (חרף הנימה הפנטזיונרית־משהו שבהם), וזהו תפקידנו לפרש אותם באיזו דרך שנרצה. ייתכן שממרום נאיביותי בחרתי להסתכל עליהם מן העבר הראשון, אך אין זה מעשה חובה. ״אדית פינץ'״ דואג להבהיר לנו את העניין הזה מהר מאוד בכך שיאפשר לנו לספק ערובה לאמינות קוויו הנרטיביים.

אין לי אלא להריע לכל הקשור באסתטיקה הקיימת בעולם שנרקם כאן; זוויות הצילום הווירטואוזיות שהופכות כמעט כל שוט לרכבת הרים של רגעים עוצמתיים, המראה הוויזואלי עוצר הנשימה שמזכיר בנראותו איורים מספרי פנטזיה קלאסיים, הקדשת קונספט ייחודי לכל דמות ודמות בתוך הנרטיב והדגשת ההבדלים ביניהן, וקטעי הפסקול יוצאי הדופן הופכים את אדית פינץ' לחוויה של ממש – לגבי הקלישאה, היא נותרת בגדר כוכבית בלבד. אז אם בתחום משחקי הקמפיין הנרטיביים עסקינן, לא אוכל שלא להמליץ לכם לנסות אותו. אומנם מדובר על חוויה מעט מלודרמטית עם המון נקודות חסרות ליטוש – היא יפהפיה, מרעננת, מרגשת, ועוצמתית מספיק כדי שהיא תצדיק את מחירה – 75 שקלים ברשת ה־Steam אם טרם ציינתי זאת קודם. הפרויקט עצמאי ואינו נתמך בידי התאגידים הגדולים בביצה המקומית, ייתכן שתחשיבו זאת כנקודת זכות גם־כן.